לבסוף אתייחס לנתבע 3. אמנם זה לא חתום על "הסכם החוב" ואולם, הצהיר בפני על מחויבותו לשלם החוב, ככל ולזה היה תוקף לשיטתו:
"ש. התחייבתם לשלם חלק מהחוב הקודם לגל.
ת. התחייבתי ושילמתי מה שהיה צריך. גל לא עמדה בהתחייבות שלה.
ש. כמה התחייבת לשלם על חשבון החוב הקודם.
ת. אני לא זוכר בדיוק. מה שהתחייבתי, שילמתי עד שגל התחילה לעשות משחקים והיא רוצה להתעשר על חשבון אדם זקן, מכר אדמות. הספקתי לשלם 700,000 ₪ אולי יותר. אני בטוח.
ש. כלומר, היית חייב לשלם 700,000 ₪ ושילמת 700,000 ₪.
ת. לדעתי אפילו יותר שילמתי".
סיכומו של דבר, כי מצאתי שבעוד שלזכות התובעת עומדת יתרת החוב בסך 325,000 ₪, סכום זה יש לחייב רק את עיזבון הנתבע 2 והנתבע 4.
ביחס לשאר הנתבעים, מרכיב זה של סכום התביעה נדחה.
משכך, אעבור למרכיב סכום התביעה השני והוא בחוב שנצטבר לזכות התובעת בעבור אספקת מוצריה לתחנת הדלק.
8. החוב בגין אספקת הדלקים.
כזכור, חלקו השני של סכום התביעה, ע"ס 786,674.53 ₪ (נומיננלי) עניינו כאמור בחוב שנצטבר לטענת התובעת בעבור הדלקים והמוצרים שסיפקה בפועל לתחנת הדלק.
בדומה לדיון אותו קיימתי לעיל, גם כאן אדרש תחילה לעצם קיומו של החוב, על כך חלוקים הצדדים, וככל ואמצא כי זה אכן קיים, בשאלה כלפיי מי יש לייחסו. זאת שעה, שגם כאן, טוענת התובעת כי יש לחייב את כלל הנתבעים, ביחד ולחוד, בחוב שנצטבר.
א. עצם קיום החוב.
בתמיכה לטענותיה, צירפה התובעת העתק של דוח תנועות כספיות של "דלק הצפון"- היא הנתבעת 1 (ולכך ראה נספח "יד" לתצהיר התובעת") ממנו עולה כי נכון ליום 30.6.2006 עמד חוב זה ע"ס 786,674.53 ₪. מעיון בכרטסת זו עולה כי החשבונית האחרונה בגין הזמנת הדלקים האחרונה היתה בתאריך 30.1.2004. עוד צירפה התובעת אוסף חשבוניות (97 במספר לשיטתה) על משלוח אספקת מוצריה ודלקיה לתחנת הדלק (ולכך ראה נספח טו לתצהיר התובעת).
אין חולק כי התובעת סיפקה מוצריה לתחנת הדלק. כך גם הצהיר הנתבע 3:
"ש. אז גל אמרה שקנית גם ממנה.
ת. ברור."
בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התובעת הסתפקה בהעדתו של נציג התובעת רופא ולא הביאה לבית המשפט לצורך הוכחת אספקת הדלקים את מי שסיפק אותם בפועל, דהיינו הנהגים אשר בפניהם חתמו על תעודת המשלוח. היא טוענת כי אין לתת אמון בתעודות המשלוח שצורפו, בכרטסת שצורפה וכן בחשבוניות.
בתשובה לטענות אלה, טוענת התובעת כי צירפה ראיות למכביר התומכות באספקת הדלקים. התובעת צירפה 2 כרטסות של הנהלת חשבונות מפורטות מטעמה. כרטסת אחת מתייחסת לחברת "לב הגליל בע"מ" אותה ניהל חביב נג'יב ואשר צבר את החוב המקורי כלפי התובעת. הכרטסת מלמדת כי נכון ל- 6/01 עמד חובו של נג'יב על כמליון ₪ (נומינלי). באותה כרטסת בא לידי בטוי גם ההסכם עליו חתם בשארה במאי 2003 ולפיו התחייב לקחת על עצמו את החוב של נג'יב. בנוסף, צירפה כרטסת הנהלת חשבונות המראה את כל הרכישות של חברת "דלק הצפון" המנוהלת על ידי בשארה וסמי החל מחודש 5/03 כאשר קיבלו בשארה וסמי את התחנה להפעלתם. כרטסת זו מלמדת כי בוצעו רכישות עד ליום 31.1.04 וזאת בניגוד מפורש לטענות הנתבעים. זאת ועוד, הכרטסת מלמדת על כך כי מפעם לפעם התקבלו כספים על חשבון החוב השוטף אבל לא שולמה תמורה מלאה בגין דלקים שנרכשו עד שנוצר אותו חוב נשוא התביעה.
התובעת טוענת כי בהתאם לדין, כרטסת הנהלת חשבונות זו מהווה רשומה מוסדית ומדובר בראיה קבילה להוכחת אמיתותה בהליך המשפטי.
הנתבעים לא התנגדו להגשת הכרטסת ואין לראות את הטענות שהעלו כטענות של ממש כנגד אמינותם. זאת ועוד, הם עצמם לא צירפו מסמכי הנהלת חשבונות מסודרים מטעמם במשך השנים. בנוסף לכך צירפה התובעת את החשבוניות המרכיבות את סכום החוב ותעודות משלוח שנחתמו על ידי חלק מהנתבעים.
בהקשר זה מפנה התובעת לתא"מ 46558-10-10 טייב אלי נ' וקנין, שם נאמר:
"מקובלת עלי טענת התובעת לפיה מרגע שהציגה בפני בית משפט את כל תעודות המשלוח וכל חשבוניות המס שהופקו לנתבע, בצירוף כרטיס הנהלת חשבונות של הנתבע, עמדה בנטל הבאת הראיות הנדרש ממנה. מרגע זה עבר נטל הבאת ראיות אל הנתבע... אם רצה הנתבע להבטיח לעצמו שהתובעת אינה טועה בכרטיס חיוב הלקוח שלו, היה עליו לנהל רישום קפדני כשלה ולציין לעצמו מה הם הפרטים שרכש בכל חודש. משלא עשה כן הוא מושתק מלהתכחש לחובו כפי שמופיע בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת רק משום שהסכום נראה לו מופרז והוא מעריך כי יתרת חובו נמוכה באופן משמעותי. על מה נסמכת הערכה זו לא אמר הנתבע".