דרך סגירתו של רחוב בר-אילן – רצועות-רצועות פסים-פסים – תביא את הנוהגים ברכב להעדיף דרכים חלופיות כל שעות השבת כולן. אם כך ככלל, לא-כל-שכן ששעות הסגירה והפתיחה של הרחוב תולות עצמן בשעות כניסתה ויציאתה של השבת, והרי כולנו ידענו כי שעות אלו משתנות מדי שבת בשבתו. במובן מסוים טעם רב מצאנו בעמדת המחמירים דווקא. שאליבא דידם אין השבת ניתנת לחלוקה ומכאן שיש וחובה לסגור את הרחוב לכל השבת כולה. בין כך ובין אחרת, דומה כי סגירת הרחוב כהחלטת השר תביא – הלכה למעשה – לסגירתו למשך כל יום השבת. ולא יהיה זה, לדעתנו, לא נכון ולא ראוי לחשב חישובים ולצרף מספרים, לידע ולהיוודע כמה שעות תהא הדרך פתוחה וכמה שעות תהא סגורה. סגירת הרחוב כדבר השר הינה מרשם בטוח וברור המוליך אל מסקנה אחת ויחידה. לדידם של הנוסעים ברחוב בר-אילן כמקום מעבר (להבדילם מהמתגוררים ברחוב ובסביבתו), הרחוב ייראה כסגור במשך כל השבת, קודם הסתלק החמה ביום שישי ועד צאת הכוכבים במוצאי-שבת. כך יש לראות את החלטת השר. כך נבחן אותה אנו. דרך אגב: מדוע לא עלתה על הדעת אפשרות לסגירתו של מסלול אחד והותרתו של המסלול האחר פתוח כל השבת כולה?
19. עתה נוכל לפנות עצמנו לדון בשיקול-דעתו של השר לגופו, בזוכרנו כי שיקול שמירת השבת הוא השיקול שהכריע בדעתו. לדעתנו, חרג השר מתחום הסביר והראוי – אם תרצה: חרג מסמכותו – בהחליטו כפי שהחליט לסגור את רחוב בר-אילן בשבתות ובמועדים. ראשית, בתתו לשיקול הדתי משקל אל-מעבר למותר; שנית, בעשותו שלא-כדין ברשות הרבים ושלישית, בהפקיעו נכס מרשות הרבים ובהופכו אותו לרשות היחיד. הבו נעמוד על נושאים אלה, אחד לאחד, כסדרם.
על היסוד הדתי בשיקול-דעתה של רשות בת-סמך
20. על מקומם של שיקולי-דת בהכרעותיה של רשות בת-סמך עמדנו גם חברי השופט אור גם אנוכי בפרשת מיטראל [6], ואין לי אלא לחזור על דברים שאמרנו: ישראל הינה דמוקרטיה, וכולנו נסור למשמעתו של החוק. עקרון-על הוא במשפטנו, שמצוות הדת אינן חוק לישראל אלא אם באו אל-תוכו של חוק. ומשבאו אל חוק, מחייבות המצוות לא מכוחן-שלהן אלא מכוחו של החוק. וגם זה עקרון-על הוא במשפטנו, שהיחיד בישראל שמורים לו גם חופש הדת גם החופש מדת. זכותו של היחיד שמורה לו לקיים את מצוות דתו באין מפריע – כמובן, כל עוד אין הוא פוגע בסדר הציבורי או בחוק המדינה – והמדינה תגן על זכותו זו מפני מי שיאמר להתנכל
--- סוף עמוד 136 ---