לה. בה-בעת שמורה לו ליחיד זכותו כי לא יכפו עליו מצוות שלא לרצונו, והוא החופש מדת. רק חוק הכנסת הוא לבדו בכוחו להורות אחרת, ולאחר היות חוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו, גם חוק הכנסת נתון במגבלות הקבועות בחוק היסוד.
משפט המדינה מופרד הוא מן הדת וממצוות הדת, והדת ומצוותיה לא תחייבנה אלא על-פי חוק הכנסת: "עקרון הפרדתה של דת ממדינה את חוקים יתהלך ועמהם ישרה. רק על-פי חוק הכנסת – ברמה כלל ארצית – ניתן לכפות מצוות דת, וסמכות הכפייה לא זו בלבד שחייבת היא להיקבע בחקיקה ראשית, אלא שקביעתה חייבת לבוא באורח ספציפי ומפורש... ולמצער – מכללא מחוייבת החקיקה, כפירוש נדרש מאליו..." (פרשת מיטראל [6], בעמ' 507). לשון אחר: "...שיקולים השאובים ממצוות הדת – בתורת שכאלו – הינם מחוץ לתחום שיקוליהן של רשויות על-פי חוק, אלא אם קבע המחוקק הראשי אחרת..." (פרשת מיטראל [6], שם). מטעם זה לא הותר לעירייה לאסור על מכירת בשר לא כשר או בשר חזיר מכוח הסמכויות שקנתה בפקודת העיריות [נוסח חדש] (בג"ץ 122/54 אקסל ואח' נ' ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר של אזור נתניה (פרשת אקסל [75]); בג"ץ 72/55 פריידי ואח' נ' עירית ת"א-יפו ואח' (פרשת פריידי [76])), ולא הוכרה סמכותו של המפקח על המזונות לאסור גידולו של חזיר (פרשת לזרוביץ [5]). הדוגמאות להלכה זו הן רבות ומגוונות, והמתעניין יעיין בספרו החשוב הנ"ל של פרופסור א' רובינשטיין (כרך א) [92], בעמ' 175, 214 ואילך.
עקרון-היסוד יימצא אפוא בהפרדתה של הדת מן המדינה ("...הפרדה 'נוסח ישראל': הפרדה שיש בה גם מן האיחוד": פרשת מיטראל [6], בעמ' 506). מצוות הדת לא תכפינה עצמן עלינו אלא אם עטו אדרת של חוק. ובמקום זה נדע מה הוא עיקר: מערכת דתית, על-פי עצם טיבה וטבעה, מערכת כופה היא, מערכת מצווה ומורה, כמוה כמערכת המשפט. פירוש העיקרון של הפרדת דת ממדינה עיקרו הוא בכך, שהמערכת הדתית – בתורת שכזו – לא תיכפה על האזרח והתושב אלא אם ניתן בידה שרביט חוק של הכנסת. המערכת הדתית אינה בת-פועל במשפט המדינה, וציוויים שבה אינם ציוויים אלא אם יזריק בהם חוק הכנסת כוח של כפייה.
21. במה דברים אמורים ששיקולים הנגזרים מן הדת לא יהיו כשרים, מקום שמבקשים הם לעצמם כוח-של-מרכז, שעה שאומרים הם להשתלט על שאר שיקולים שלעניין ולהכריע את הכף. לשון אחר: מקום ששיקולי הדת אומרים לתפוש מקום מרכזי ומכריע בשיקוליה של רשות מוסמכת. כך היה בפרשות אקסל [75], פריידי [76] ולזרוביץ [5] וכך היה בפרשות אחרות. ראו, למשל: ע"פ 217/68 הנ"ל [12]. לא כן הוא דין מקום ששיקולי-דת באים אך כשיקולים נלווים ומשניים, וכוחם ככוחם של שאר שיקולי-משנה שרשות רשאית להביא במניין שיקוליה. לעתים נתקשה להבחין בין