על הפקעת קניין וזכויות של היחיד
32. רשות היחיד היא ליחיד. לא יחיד ולא הכלל מותרים לפגוע בזכותו של היחיד ברשותו-שלו, אלא אם הותרו לכך בחוק או בחוקה. כך רשות היחיד וכך רשות הרבים. רשות הרבים היא לרבים. לא יחיד ולא הכלל מותרים לפגוע בזכותם של הרבים – או בזכותו של יחיד מן הרבים – ברשות הרבים, אלא אם הותרו לכך בחוק או בחוקה. ומה היא זכותם של הרבים ושל היחיד ברשות הרבים? זכותם היא להלך ברשות הרבים, לנסוע במקום שיועד לנסיעה, לנוע בדרכים ובשדות. על דרך הכלל קרויה זכות זו: חירות התנועה או חופש התנועה. ואמנם, רשות הרבים היא ביתם של הרבים ושל כל אחד מיחידי הרבים. כל אחד מיחידי הרבים רשאי לעשות בביתו המשותף-לרבים, ובלבד שינהג כפי שנוהגים אנשים ברשות הרבים, יכבד את זכותו של הזולת לעשות כמותו, ושלא יפגע ברשות הרבים עצמה. חירות התנועה ברשות הרבים היא בכלל אלה.
כיצד ינוע אדם ברשות הרבים? בימים שמכבר הלך אדם על רגליו או רכב על בהמה: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּ.קֶר וַיַּחֲב.ש אֶת-אֲת.נוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָ.רֵי מוֹאָב: וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָֹה בַּדֶּרֶךְ לְשָ.טָן לוֹ וְהוּא ר.כֵב עַל-אֲת.נוֹ וּשְנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ"
--- סוף עמוד 146 ---
(במדבר, כב, כא-כב [ב]). כך היה בימי קדם. בימינו-שלנו באה המכונית תחת האתון. חופש התנועה הוא אפוא, החופש שקנינו להלך על רגלינו ברשות הרבים, לרכוב על האתון או לנסוע במכונית במקומות שיועדו לכך. ראו עוד והשוו: ע"פ 217/68 הנ"ל [12].
ערכו של חופש התנועה ערך נעלה הוא. חופש התנועה, כך אמרה המשנה לנשיא
בן-פורת, שווה הוא במשקלו לחופש הדיבור (פרשת דאהר [23], בעמ' 708), ועל ערכו של חופש הדיבור אין צורך להאריך. יתר-על-כן: חירות התנועה הינה בִּתָה של החירות, והחירות – ידענו כולנו – היא מן היושבות ראשונה במלכות:
"הזכות לחיים ולכל דבר שהחיים תלויים בו – הזכות לנשום, הזכות לשתות, הזכות לאכול – היא אֵם כל הזכויות, היא האדם. שנייה במלכות היא החירות..." (בג"ץ 606/93 הנ"ל [41], בעמ' 25).
זו היא אפוא חירות התנועה וזה מקומה במערכת זכויותיו של היחיד ברשות הרבים.
חברי השופט אור מרחיב דברים על חירות התנועה, ומסקנתו היא כי בענייננו-שלנו, ובמאבק האינטרסים המתגוששים ביניהם-לבין-עצמם, ידה של חירות התנועה על העליונה. אני מסכים, כמובן, לדבריו, אך הסכמתי מלווה במשהו אי-נוחות. וכל-כך למה? חירות התנועה, וכמוה חירויות אחרות שהיחיד קנה, אינה עשויה מעשה מקשה. תחת חופתה של כל חירות וחירות נקבצו ונצטופפו בנים ובנות לרוב, ולא הרי ערכם ומשקלם של בן ובת פלונים כהרי ערכם ומשקלם של בן ובת אלמונים. כך, למשל, בעניינה של חירות הביטוי: מקובל לחשוב כי לא הרי עוצמתו של חופש הדיבור בנושאי חברה ומדיניות כהרי עוצמתו בפרסומת מסחרית. ראו: בג"ץ 606/93 הנ"ל [41]. הוא הדין בחירות התנועה. לא כל דבר העשוי להיתפש כבא בתחומיה של חירות התנועה, זכאי לאותה מידת הערכה והגנה. חירות התנועה משמיעה, בראש ובראשונה, חירות, והיא חירותו האישית והראשה של היחיד. וכלשון סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת", אלא בהגבלות האמורות בהוראת-ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. וגם זו אמת, שחירותו האישית של היחיד היא חירות כה נעלה, עד שעומדת היא לעצמה ואין היא נתפשת כבת לחירות התנועה.