בסמוך לחירות האישית באה חירות התנועה במובנה המקובל, והיא חירותו של היחיד לשוטט בארץ לאורכה ולרוחבה בלא שתחול עליו הגבלה כלשהי ברשות הרבים. זו חירות התנועה בגאונה, זו חירות התנועה בהדרה. בעניין זה נזכור, למשל, את הוראות
--- סוף עמוד 147 ---
התקנות 109, 110 ו-125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, הנותנות סמכות בידי מפקד צבאי להגביל את זכותו של היחיד ברשות הרבים.
האומנם זו חירות התנועה בענייננו-שלנו? אתקשה לומר כן. ראשית לכול, האיסור המיועד אינו חל אלא על הנסיעה ברחוב בר-אילן. רשאי אדם להיכנס לרחוב בר-אילן ובלבד שיהלך על רגליו. שנית, משך הנסיעה בדרך החלופית אינו רב אלא במעט-קט ממשך הנסיעה ברחוב בר-אילן. בצרפנו את הדברים אלה אל אלה נתקשה להימנע ממסקנה כי ענייננו לא יבוא אלא בשולי חירות התנועה: רחוק הוא מן הלוז, ועוצמתו כעוצמת זכות מן השוליים.
ואולם אין זה סוף פסוק. טעם הדבר הוא, שלדעתנו אין הכרח להשקיף על ענייננו כבא אך בגדרי הדוקטרינה של חירות התנועה ברשות הרבים. יש וראוי לנתח את המערכת בפרישה רחבה יותר, והיא: זכותו של היחיד ברשות הרבים, זכות שחירות התנועה היא רק אחת מנגזרותיה. "רשות הרבים" היא רשות שלכל יחיד מיחידי החברה זכות בה – זכות של מעין-קניין-ציבורי – והמשתמע מכאן הוא, שאסורה היא החברה בהפקעתו של אותו מעין-קניין-ציבורי אלא אם הוסמכה לכך מפורשות בחוק או בחוקה.
נמשיל משל וממנו נלמד ונדע. פלוני הוא בעלים של חווה רחבת-ממדים. כדי שיקל עליו לנוע בחוותו כבש פלוני דרכים וסלל כבישים, וכל אלה בתוככי החווה. החווה היא רשות היחיד. כמוה הדרכים והכבישים, שאף הם רשות היחיד. לימים באים זרים אל החווה – יחידים או אף הרשויות עצמן – ובלא שקנו זכות לדבר מפריעים הם לפלוני להמשיך ולעשות שימוש בדרך או בכביש שבחווה. פלוני יבוא במשפט עם אותם זרים ויזכה בדינו, שהרי עשו ברשותו שלא בזכות. פלוני לא יטען כלל לחירות התנועה בחוותו אלא לזכותו בקניינו, ברשות היחיד. זה המשל, וממנו הנמשל: ליחיד זכות של מעין-קניין-ציבורי ברשות הרבים, ואין לאדם רשות והיתר לפגוע בזכות זו – זכות המשמיעה את חירות התנועה (אך לא רק אותה) – אלא אם הוסמך לדבר מפורשות בחוק או בחוקה.
33. הנה הם, למשל, "מקרקעי יעוד" שעל-פי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. "מקרקעי יעוד" הם "מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור..." (סעיף 107 לחוק), ובהם נהרות, נחלים, דרכים, מסילות ברזל וכיו"ב מקרקעין. החוק קובע הוראות מהוראות שונות החלות על מקרקעי ייעוד, ומגמתן של כל הוראות אלו כולן היא "המגמה להבטיח כי הציבור לא ינושל ממקרקעין המשמשים במישרין לתועלת הציבור": י' ויסמן דיני קניין – חלק כללי [95], בעמ' 276. ועוד: "התכלית של דינים