--- סוף עמוד 148 ---
החלים על מקרקעי ייעוד היא להבטיח כי המקרקעין ימשיכו לשרת את האינטרס הציבורי שלמענו הם נועדו" (שם, בעמ' 285). למותר לומר כי דרכים, על-פי עצם טבען, מיועדות הן לתועלת הציבור (שם, בעמ' 280): ולכל הציבור כולו, לא אך לחלקו של הציבור. ומי שנטל מן הציבור והקצה ליחיד או לחלקו של הציבור בלבד – כמעשה השר בענייננו – פגע בזכותם של הרבים. הפקיע מן הרבים את שלא הותר להפקיע. ראו עוד ה' קלינגהופר משפט מינהלי [96], בעמ' 141 ואילך ("קניין ציבורי").
כך היה אף במשפט הרומי העתיק. המשפט הרומי העתיק סיווג את הנכסים שאינם פרטיים לסוגים שונים, וביניהם ל-Res omnium communes (נכסים המשותפים לכול) ובהם אוויר, מים זורמים, הים ושפת הים ול-Res publicae, נכסים השייכים לעם, והם נכסים שבבעלות העם או המדינה ואשר ייעודם הוא אך ורק לשימוש הרבים (המושג Res publica הוא אמה הקדמונית של הרפובליקה בימינו). ראו, למשל: R.W. Leage Roman Private Law [105], at p. 154 ונכסים אלה האחרונים, "שימושו של כל רומאי בהם ניתן להגנה משפטית מיוחדת": ד"ר ש' איזנשטדט המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו [97], בעמ' 143.
כך דין אף במשפט האנגלו-אמריקני. הלכה במשפט האנגלי היא, מאז ומקדם:
“‘In a highway the King hath but the passage for himself and his people’ 1 Roll. Abr. [Rolle’s Abridgment, 1668 – מ' ח'] 392” (cited in 21 Halsbury The Laws of England [108], at p. 78, n. 2.).
וכדבריו של השופט ווילס (Wills, J.) על טיבה של זכות הציבור בדרך ציבורית:
“...a right for all Her Majesty’s subjects at all seasons of the year freely and at their will to pass and repass without let or hindrance” (Ex parte Lewis (1888) [88], at p. 197).
זכות מעבר שקנו הרבים בדרך ציבורית קודמת היא לזכות מי שמחזיקים בבתים בצדה של הדרך, קודמת לה ונעלה עליה:
“Speaking generally, the public have the right of free and unobstructed passage over the whole of a public highway... But the right of the public is a higher right than that of the occupier, and if the user by the occupier, though reasonable so far as the particular
--- סוף עמוד 149 ---
business carried on by him is concerned, in fact causes a serious obstruction to the public, then the private rights of the occupier must yield to the public rights, and the Court will interfere by restraining the continuance of the obstruction” (Vanderpant v. Mayfair Hotel Co. (1930) [89], at pp. 152-153).