ובכן: דרך ציבורית שייכת לציבור ולא ליחיד, גם לא לציבור הגר בסמיכות לאותה דרך. זכות הציבור היא להשתמש בדרך לרצונו, בכל יום ובכל עת ובכל שעה.
כך דין אף במשפט בארצות-הברית, ובמקום שדרך ציבורית עוברת בתחום מושב מסוים, אין לבני אותו מקום עדיפות על-פני אנשים שאינם מבני אותו מקום. וכך אמר בית-המשפט לערעורים בניו-יורק (ה-(Court of Appeals במשפט שהרבו לצטטו בהלכות שעקבוהו:
“Bearing in mind the principle above mentioned that political subdivisions and municipal corporations hold the fee of streets for the benefit of the whole people, it follows that residents of a particular area in a town or village do no possess and cannot be granted proprietary rights to the use of the highways therein, in priority to or exclusive of use by the general public” (People v. Grant (1954) [86], at p. 544).
הוסיף ואמר בית-המשפט בפרשת NYS Public Emp. Fed. v. City of Albany (1988) [87], at p. 255:
“Historically, English highways were said to be the King’s and impeding their use was proscribed for his right was one of passage for himself and for his subjects... Tailoring the English rule to democratic concepts, the common law in New York has restricted local regulation by impressing a public trust upon the streets. The right to use of the highways is said to rest with the whole people of the State, not with the adjacent proprietors or the inhabitants of the surrounding municipality...”.
--- סוף עמוד 150 ---
ובהמשך (בעמ' 256):
“The general rule is clear: residents of a community have no greater right to use the highways abutting their land – whether it be for travel or parking – than other members of the public...”.
דומה שאין צורך להאריך. רחוב בר-אילן רשות הרבים הוא. שייך הוא לכלל, לרבים, ולא למי שמתגוררים בו או בסביבתו.
אחרון חביב, והוא ראשון: המשפט העברי. וכך שנינו במשנה, בבא בתרא, ו, ז [ג]:
"מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד – מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו".
ובלשון ימינו, בתרגומו ובפירושו של שמעון בן-שמן לבבא בתרא (1981), צט, ב [ד]:
"מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו; [שהוחזקו רבים לעבור שם מאז ומעולם], נטלה [מהם בעל השדה, את הדרך הזאת] ונתן להם [דרך אחרת] מן הצד – מה שנתן נתן; [והרבים משתמשים בו], ושלו; [זו שהיתה בתחלה דרך הרבים, והוא רצה לקחתה מהם למען תהא שלו] – לא הגיעו; [גם היא אינה שלו, נמצא ששתי הדרכים עומדות לרשות הרבים]".