נדע מכאן, כי דרך הרבים היא דרך הרבים. הרבים, וכל יחיד מן הרבים, רשאים להשתמש בדרך הרבים גם אם עוברת היא בשטחו של היחיד. ואסור הוא היחיד להשתלט על דרך הרבים ולייחדה לעצמו גם אם מקצה הוא בשדהו דרך אחרת לרבים. השתלט בעל השדה על דרך הרבים והקצה לרבים דרך אחרת בשדהו, קנו הרבים גם דרך אחת גם דרך אחרת.
נתגלעה מחלוקת בין האמוראים על פירושה של המשנה, והמחלוקת סבה את השאלה: על-שום-מה ולמה אין היחיד רשאי להחליף דרך אחת בדרך אחרת? והרי הרבים לא הפסידו בכך דבר? לעניין זה הציעו שלושה אמוראים שלושה פתרונות שונים, והם בבבא בתרא, צט, ב-ק, א [ה]. הפתרון האחד: "אמר רב זביד משמיה דרבא: גזירה שמא יתן להן דרך עקלתון". פירוש: החשש הוא שמא ייתן בעל השדה דרך חלופית שהיא דרך עקלתון, לאמור דרך שהיא פחותה באיכותה מהדרך המקורית, ונמצא הציבור נפסד. ישבו אפוא חכמים ותיקנו תקנה ולפיה אין בעל השדה רשאי להחליף דרך הרבים בדרך רבים אחרת.
--- סוף עמוד 151 ---
פתרון שני: "רב משרשיא משמיה דרבא אומר: בנותן להם דרך עקלתון". לאמור: במה דברים אמורים שבעל שדה אינו רשאי ליתן לציבור דרך חלופית, במקום שהדרך החלופית היא דרך עקלתון. ואילו במקום שהדרך החלופית דרך ראויה היא, רשאי הוא להחליף דרך בדרך.
פתרון שלישי: "רב אשי אמר: כל מן הצד דרך עקלתון היא, קרובה לזה ורחוקה לזה...". לאמור: כל דרך חלופית שיציע בעל השדה דרך עקלתון היא, ומכאן שאין הוא רשאי להחליף דרך בדרך.
פירוש הדברים הוא אפוא זה: על דרך העיקרון, אין ואסור להפקיע את רשות הרבים גם אם ניתנת לציבור רשות רבים חלופית.
אשר לענייננו-שלנו, ההיקש יילמד מאליו: אסור היה לשר התחבורה להפקיע את זכותם של הרבים להשתמש בדרך-המלך, הוא רחוב בר-אילן. הילכת המשנה תחול על ענייננו, ולא עוד אלא על דרך של קל וחומר: ומה אדם אסור לו שיפקיע את דרך הרבים הגם שמקצה הוא לרבים דרך אחרת תחת הדרך שהפקיע, לא-כל-שכן בענייננו-שלנו, ששתי הדרכים שבהן מדובר – זו של רחוב בר-אילן וזו דרך-העקלתון – השתיים היו והינן בבעלות הציבור מלכתחילה. בענייננו לא הקצה השר כלל לציבור כל דרך חלופית, אלא הצביע על דרך חלופית שהייתה ממילא של הציבור.
נדע מכאן: דרך הרבים היא דרך הרבים. רק על-פי חוק או חוקה מותר להפקיע את דרך הרבים מן הרבים ולהקצותה ליחיד או למקצת הרבים. ומי שעבר ועשה את שלא הותר לעשות – מעלים עליו כמו לא עשה דבר.