8. לא הופנינו להוראת דין המגדירה "רחוב עורקי". ב"הנחיות לתכנון רחובות בערים" שיצאו מטעם משרד הבינוי והשיכון והמפקח על התעבורה, ושהוגשו לוועדת צמרת, הבחינו המנסחים בין "דרך פרברית מהירה", "רחוב עורקי", "רחוב מאסף" ו"רחוב מקומי". "רחוב עורקי" הוגדר כ"רחוב הנמצא בשולי השכונות והרובעים, מחבר בין הרובעים, משרת תנועה עוברת ומפזר את התנועה מהדרך הפרברית המהירה או מן הדרכים הבין עירוניות אל רשת הרחובות המאספים". אם כי לפני ועדת צמרת התעוררה מחלוקת לגבי היותו של רחוב בר-אילן "רחוב עורקי", במשמעות האמורה, מוכן אני להניח שאמנם כך הוא. כך התייחס אליו המפקח על התעבורה דהיום והוא עונה על רכיבי ההגדרה, כפי שהובאה לעיל.
בנסיבות אלו מתעוררת השאלה אם בכלל קיימת נוסחת איזון בין הגורם התעבורתי לגורם הנעוץ ברגשותיהם וברגישויותיהם של רוב בני המקום. מי שסבור שהגורם הראשון גובר בכל מקרה על פני הגורם השני יסבור שיש להפוך את הצו-על-תנאי מוחלט. לדידי, קיים משקל רב לעובדה שרחוב פלוני ממלא אחר ההגדרה של "רחוב עורקי", אך לא משקל מוחלט. אין קדושה ב"רחוב עורקי", ויכול שהרשות תיתן משקל להבטחת זכות התפילה והפולחן ללא הפרעה גם כשמדובר ב"רחוב עורקי", ובלבד שמשקל זה יהיה מוגבל ולא מעבר למידה הראויה. במקרה שלפנינו המליצו שתי ועדות ציבוריות כי בתנאים מסוימים אפשר לסגור את רחוב בר-אילן בשעות התפילה, ואם כי המלצותיהן ניתנו בתחום הציבורי רשאי היה השר (אך לא חייב) גם מבחינה משפטית
--- סוף עמוד 166 ---
לקבוע שקיימות נסיבות שבהן הטלת הגבלות על התחבורה ברחוב בר-אילן היא אפשרית. איני סבור שקביעה זו מצויה מעבר לתחום שיקול-דעתו הלגיטימי.
השלב הבא הוא בחינת היחס הראוי בין הגורם הראשון לגורם השני. נוכח מרכזיותו התחבורתית של רחוב בר-אילן רשאי השר להגביל את התחבורה בשבת ברחוב האמור, אך במשורה ולא מעבר לדרוש, תוך הבאתן בחשבון של דרכי גישה אלטרנטיביות העומדות לרשות הציבור העובר בכביש. השר נועץ עם גורמי תחבורה רלוונטיים שהביאו בחשבון גם את ההתחשבות בגורם ה"דתי", במובן שכבר הוזכר לעיל, במסגרת משוואת האיזון, והגיע למסקנה שהטלת ההגבלות היא אפשרית מבחינה תעבורתית והיא אינה מצדיקה סגירת רחוב בר-אילן אלא הגבלת התנועה בו בשעות מסוימות. אני מסכים שבכך "מתח" השר את יריעת ההגבלות עד לקצה גבול וכל שינוי עשוי, כתוצאה מתחייבת, להביא לידי שינוי החלטתו. עם זאת כעניין שבהערכה כללית, הגעתי לכלל המסקנה שאין לפסול מבחינה מינהלית את שיקול-הדעת שהופעל, כפי שהופעל, אם מתחשבים אך בגורם הראשון ובגורם השני. ממילא יש לדחות את העתירה שהוגשה בבג"ץ 5434/96.