"...הקונפליקט בין אלה הרואים באיסור אכילת בשר חזיר דבר שבקדושה, או דבר שהוא בנפשו של הלאום, לבין אלה אשר אינם רואים את הדבר באספקלריה זו, ובעקבות הקונפליקט הזה, או בקשר אתו, קיים גם הבדל דעות אחר: בין אלה הסבורים, כי יש לכפות על-ידי חוק את האיסור על הכלל ללא כל התחשבות בקונפליקט הזה, לבין אלה (וביניהם שבעצמם אינם עוברים על הלאו הזה) הסבורים, כי במדינה דמוקרטית אין מקום לכפיה כזאת ושיש להשאיר את הדבר למצפונו של כל אדם ואדם ולשטח המוסר.
הבעיה הזאת היא לדעתנו בעיה כללית וארצית, שאינה מיוחדת למקום מסויים, ופתרונה נתון לסמכותו הייחודית של המחוקק הארצי, אלא אם כן מצא המחוקק הארצי לנכון להעביר את כוח ההחלטה בעניין זה לסמכויות המקומיות.
...
הדבר המציין משטר דמוקרטי הוא, שהכוח להגביל את חופש הפרט שאוב מרצון העם, ולפיכך הוא מסור למוסד הרשאי לדבר ולהחליט בשמו, והוא – בית המחוקקים.
...
בכוח הזה להגביל את חופש הפרט המסור לידי בית-המחוקקים כלול גם הכוח להסמיך אחרים, כמו עיריות, שרים, רשות מוסמכת וכו', להעניק להם את הכוח להגביל את חופש הפרט בשטחים מסויימים. במקרים כאלה שואבת הרשות המוסמכת את הכוח הזה בעקיפין מרצון האומה. לכן על בית-המחוקקים להעניק את הכוח הזה במפורש ובדברים שאינם משתמעים לשתי פנים, ובעיקר כאשר הענין נוגע בבעיה שהיא ארצית הרבה יותר מאשר מקומית. במקרה האחרון אין ללמוד על הענקת כוח כזה מכללא, אלא אם כן הכוונה להעניק כוח זה בולטת ומשתקפת באופן ברור בנוסח החוק או במטרתו המפורשת" (פרשת אקסל הנ"ל [75], בעמ' 1531-1532).
--- סוף עמוד 175 ---
4. בעקבות פסיקה זאת, שקבעה כי הטלת הגבלות על זכויות האדם מטעמי דת מצויה בסמכותה הייחודית של הרשות המחוקקת – הכנסת – התקבלו חוקים אחדים שביקשו לאזן בין השיקולים השונים בתחום זה. כך, למשל, חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, הסמיך רשויות מקומיות להגביל או לאסור, בחוקי עזר, מכירת בשר חזיר ומוצריו המיועדים לאכילה בתחום שיפוטן, אך לא נאסרו (ואף לא נקבעה הסמכה לאסור) אכילה של בשר חזיר, ייצורו ועיבודו, או הגשתו במסעדות. החוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), תשנ"א-1990, הסמיך עירייה לאסור בתחום שיפוטה או בחלק ממנו פתיחה של בתי עינוגים בימי המנוחה מטעמים שבמסורת דתית, אולם לא נאסרה באופן גורף פתיחת בתי עינוגים בשבתות ובמועדי ישראל. לאחרונה, לאחר פסילת החלטת הממשלה לאסור ייבוא בשר טרף בבג"ץ מיטראל הראשון [6], הוכללה בחוק-יסוד: חופש העיסוק "פיסקת התגברות" (סעיף 8 לחוק-היסוד), אשר אפשרה את חקיקתו של חוק בשר ומוצריו, תשנ"ד-1994, האוסר על ייבוא בשר טרף לארץ, אך אין בו איסור למכור בשר כזה בתוך הארץ. עתירה שהוגשה נגד תוקפו של חוק זה נדחתה, וחוקתיותו אושרה (בג"ץ 4676/94 מיטראל בע"מ ואח' נ' כנסת ישראל ואח' [83]).