5. פסיקה זו מחייבת הבחנה בין קביעתם של הסדרים בענייני דת, הנתונה לסמכותה של הכנסת, לבין ההתחשבות באינטרסים של פרטים, ובכלל זה, לעתים, רגשות דת שלהם, העשויה להיות אף בתחומן של רשויות המינהל. הבחנה זו מקבילה להבחנה שבין רשות הפרט לבין רשות הרבים. עמד על כך השופט חשין בבג"ץ מיטראל הראשון [6], בעמ' 508:
"האינטרס שקנו שומרי מצוות משקלו הוא רב-עד-מכריע בביתם פנימה, וכל עוד מבקשים הם דבר לעצמם; ככל שירחקו מביתם ויקרבו אל רשות הרבים – או אל רשות היחיד של הזולת – או ככל שיבקשו לשלול דבר מן הזולת, כן יחלש כוחו של אותו אינטרס, והרי כנגדו יעמדו אינטרסים של הזולת, ברשות הרבים או ברשות היחיד שלו".
ואכן, בתחומי הפרט והמשפחה, רשאי האדם לקבוע את אורחות חייו (כמובן, בכפיפות לחוק ולאי-פגיעה בזולת), וזכאי הוא להגנה עליהם, לרבות להגנה מפני פגיעה ברגשותיו. הפסיקה, בדרך של חקיקה שיפוטית, הייתה מוכנה להכיר בקיומן של זכויות דומות גם בתחום רחב יותר – תחום הקהילה. כך, למשל, אופשר לרשויות המינהליות לשקול בהחלטותיהן, אף ללא הסמכה בחוק, גם שיקולים שבהגנה על אורחות חיי הקהילה ועל רגשות דת של הפרטים החיים בה.
--- סוף עמוד 176 ---
על יסוד חקיקה שיפוטית זו אושרה בפרשת הליגה [1], סגירת קטע רחוב ליד בית הכנסת המרכזי בעיר בשבת ובמועדי ישראל, בשעות לפני הצהריים, וזאת לאחר שיושב-ראש ועדת התעבורה של העירייה "...בירר כי תנועת מכוניות... גורמת רעש במידה המפריעה למתפללים בבית-הכנסת 'ישורון' להתרכז בתפילה ולהתפלל בנחת" (שם, בעמ' 2667). בדומה לכך אושרה בפרשת ברוך [2], סגירת רחוב בעיבורה של העיר בני-ברק, אשר עיקר אוכלוסייתה חרדית. על יסוד פסיקה זו נסגרו בירושלים בשבתות ובמועדי ישראל 120 רחובות פנימיים באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסיה חרדית.
לעומת זאת, בתחום הרחב, החברתי-ציבורי, עמדה הפסיקה על העיקרון, שהתחשבות בשיקולים שבדת תוכל להיעשות רק במסגרת הסדר שייקבע על-ידי הרשות המחוקקת או מכוח הסמכתה המפורשת.
6. בענייננו, פקודת התעבורה [נוסח חדש], אף אם נחיל על הסמכויות שמכוחה את ההלכה הפסוקה האמורה בדבר תחום הקהילה – אינה יכולה לשאת סמכות סגירה מטעמי דת של עורק תנועה ראשי, אשר המפקח על התעבורה קבע לגביו, במכתבו לראש-עיריית ירושלים מיום 29.11.1994, כי מבחינה תעבורתית "לא יעלה על הדעת סגירתו של ציר זה לתנועה בשבתות או בכל מועד אחר". עורק תנועה ראשי אינו שייך ליושבים בצדיו. הוא משרת את כל בני העיר ועמם את המבקרים המנצלים את יום המנוחה לבוא אליה. המתיישבים לצד עורק כזה צריכים לצפות כי ציר התנועה לא יופקע לצורכיהם למען הגן על רגשותיהם, וכי לא תיחסם בו התנועה לכלל הציבור כפי שאין הם יכולים לצפות לדילול התנועה למען שמירה על איכות חייהם. זאת, כאמור, כל עוד אין הוראה מפורשת בחוק הקובעת אחרת.