בכל הנוגע לפגיעה בחופש הביטוי, גישתו של בית-המשפט העליון הינה, כי לא מספיקה אפשרות סתם, או אפילו אפשרות סבירה, של התממשות הפגיעה באינטרס
--- סוף עמוד 51 ---
הציבורי. יש להראות כי התממשות הסכנה היא ודאות קרובה (ראה: בג"ץ 73/53, 87 הנ"ל [21]; בג"ץ 14/86 הנ"ל [35]; בג"ץ 806/88 הנ"ל [9]; בג"ץ 680/88 שניצר ואח' נ' הצנזור הצבאי הראשי ואח' [46]). מבחן הסתברותי דומה נקט בית-משפט זה לעניין הפגיעה בחופש הפולחן ובחופש המצפון (ראה: בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה ואח' נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים [47], בעמ' 456; בג"ץ 2725/93 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל ואח' [48]; בג"ץ 7128/96 הנ"ל [11]). לאור הקירבה בין חופש התנועה בתחומי המדינה לחופש הביטוי והפולחן, נראה לי, כי אותה דרישה הסתברותית צריכה לחול לעניין הפגיעה בחופש התנועה במדינה. הנה-כי-כן, במשטר דמוקרטי, ניתן להגביל את חופש התנועה לשם הגנה על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי – ובהם גם הגנה על רגשותיו הדתיים של הציבור ועל אורח חייו הדתי – רק אם קיימת ודאות קרובה לכך כי הגשמת חופש התנועה תיפגע בשלום הציבור ובסדר הציבורי. יצוין, כי לעניין הפגיעה בחופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה אומצה הנוסחה ההסתברותית בדבר "חשש כן ורציני" (פרשת דאהר [23], בעמ' 708). עם זאת, המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, הדגישה, באותה פרשה, את השוני בין חופש התנועה בתוך גבולות המדינה לחופש היציאה מהארץ, וצמצמה את המבחן של "חשש כן ורציני" אך לעניין זכות התנועה אל מחוץ לגבולות המדינה. נראה לי אפוא כי לעניין התנועה "הפנימית", המבחן הראוי הוא זה של הוודאות הקרובה.
"תכלית ראויה"
64. כפי שראינו, אין פוגעים בזכויות אדם אלא בדבר חקיקה שנועד לתכלית ראויה (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). השאלה אם תכלית היא ראויה נבחנת בשני מישורים: המישור האחד בוחן את התוכן של התכלית; המישור השני בוחן את מידת הצורך בהגשמתה. במישור הראשון, תכלית היא ראויה אם היא מהווה מטרה חברתית הרגישה לזכויות האדם. כמו כן, תכלית היא ראויה אם היא נועדה להשיג תכליות חברתיות כלליות, כגון מדיניות רווחה או שמירה על אינטרס הציבור (ראה פרשת בנק המזרחי [28], בעמ' 434). במישור השני, התכלית היא ראויה אם הצורך בהגשמתה הוא חשוב לערכיהן של החברה ושל המדינה. מידת החשיבות של הצורך עשויה להשתנות על-פי מהותה של הזכות הנפגעת. כך, למשל, במשפט האמריקני מבחינים, לעניין זה, בין שלוש רמות של זכויות. ברמה הגבוהה ביותר מצויים חופש הדיבור, חופש הבחירה, חופש התנועה והזכות לשוויון (בכל הנוגע למעמדו של אדם כתושב ובכל הנוגע לגזע). לעניין זכויות אלה – הנתפסות כזכויות יסוד (fundamental rights) – תכלית היא ראויה אם היא נועדה להגשים מטרה חיונית (compelling state interest) או צורך חברתי לוחץ (pressing public necessity), או עניין חברתי מהותי (substantial state interst). לעניינן של זכויות אחרות נדרשת מידת נחיצות נמוכה יותר (ראה א' ברק פרשנות במשפט,