35. (א) תיארנו את זירת המחלוקת. עמדנו על החלטת השר. עמדנו על אמת-המידה הנורמטיבית החלה על ענייננו. עמדנו גם על הפגמים בשיקול-הדעת שהופעל על-ידי השר. התוצאה המיצרפית של הניתוח שנעשה לעיל היא, כי על-פי אמות-המידה עליהן עמדנו, החלטת השר אינה מהווה הפעלה סבירה של שיקול-הדעת המסור לו. השר לא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים. הוא לא נתן את המשקל הראוי לשיקולים הפועלים בענייננו.
(ב) נראה לי, כי השר לא נתן משקל הולם לטיבו ולאופיו של רחוב בר-אילן. מן הטעמים שנתן להחלטתו, אף אין זה ברור כי עמדו לנגד עיניו כל הנתונים הרלוונטיים הנוגעים להיקף התנועה בכביש. מכל מקום, נתונים אלה אינם מפורטים בתצהיר מטעם השר. כך או כך, השר לא הביא בחשבון את העובדה, שמדובר בציר תנועה ראשי, אשר לא ניתן לראות בו משום "רשות הפרט" של הציבור החרדי המתגורר סמוך למקום. בשל כך, לא הביא השר בחשבון שיקוליו את ההשפעה שיש לעובדה זו על משקלו של השיקול בדבר רגשות הציבור החרדי. השר אף לא נתן את המשקל ההולם לעמדת הגורמים המקצועיים המופקדים על העניין – זו אשר הובעה קודם התערבותו בנושא כביש בר-אילן – כי מן הבחינה התחבורתית מן ההכרח כי רחוב בר-אילן יישאר פתוח בשבתות ובמועדי ישראל.
(ג) אכן, השר הביא בחשבון את הנתונים המלמדים על כך שהמבקשים להגיע מן הכניסה לעיר ומן השכונות המערביות יוכלו להגיע לשכונות שבצפון-מזרח העיר גם לאחר סגירת הכביש, אם כי תוך הארכת נתיב הנסיעה שלהם. על-פי הנתונים שבתצהיר המפקח על התעבורה, סגירת הכביש תאריך את דרכו של מי שנוסע מן הכניסה לעיר לצומת סנהדריה ב-1.5 ק"מ, או בשתי דקות נסיעה, דרך כביש מס' 4. אשר לתושבי השכונות המערביות – כמו בית הכרם, קריית יובל – קיימת אפשרות גישה, דרך כביש מס' 4, אשר מאריך את הדרך בכ-2 ק"מ. הוא מציין, כי לתושבי השכונות הצפוניות יש אפשרות יציאה ישירה מן העיר דרך כביש מס' 4 לתל-אביב, וכן דרך הכביש למודיעין (כביש מס' 443). לעניין זמן הנסיעה הנוסף בכיוון זה, עולה מדוח צמרת כי הוא דומה לזמן הנוסף בכיוון צפון-מערב (ראו דוח ועדת צמרת, בעמ' 166).
--- סוף עמוד 109 ---
אני סבור, כי קשה לראות בעובדות אלה נתון אשר יש בכוחו לשנות את מאזן השיקולים בענייננו. ראשית, אין בתיאור זה כל פתרון למי שמבקש להגיע בשבת לאזור כביש בר-אילן עצמו, בין שהוא מתגורר במקום ובין שקרוביו מתגוררים בו.
שנית, אינני סבור כי הארכת הנסיעה באופן המתואר מהווה פגיעה של מה בכך. בעניין ברוך [2], שבו היה מדובר בעקיפה שהצריכה תוספת של שני קילומטרים וחצי, ראה מ"מ הנשיא, השופט לנדוי בכך נתון הפועל נגד אישור החלטתו של המפקח על התעבורה. כך סבר גם השופט ויתקון. שני שופטים אלה אישרו את ההחלטה, בעיקר משום שהפגיעה שם הייתה בציבור מצומצם, אשר מספר כלי הרכב שבידו קטן מאוד – כ- 50 בלבד! (שם, בעמ' 165). אין צורך לומר, כי המצב במקרה שבפנינו שונה באופן קיצוני מן המצב בעניין ברוך [2]. כאמור, המדובר בכביש מרכזי בעיר הבירה של ישראל, המשרת לא רק את תושבי ירושלים אלא את כלל הבאים אל העיר. על רקע זה, איני סבור כי כביש מס' 4 הופך את הפתרון אשר השר בחר לפתרון קביל מן הבחינה התחבורתית. לא למותר לציין, כי זו המסקנה העולה גם מעמדת המפקח על התעבורה. נזכור, כי חרף קיומו של כביש מס' 4, עמדתו המקצועית של המפקח – מאז סוף שנת 1994 ועד מארס 1996 – הייתה כי אין מקום להורות על סגירתו של רחוב בר-אילן. עמדה זו שלו משקפת, כהגדרתו של המפקח עצמו בתצהירו מיום 29.7.1996, "היבטים תעבורתיים מובהקים" (סעיף 18 לתצהיר).