--- סוף עמוד 113 ---
פסיקה קודמת
41. מסקנתי לעניין אי-סבירותה של החלטת השר אינה משתנה נוכח החלטותיו הקודמות של בית-המשפט העליון בשתי הפרשות הקודמות שבהן החליט בית-משפט זה שלא להתערב בהחלטת הרשות על סגירת רחובות.
(א) כך לגבי פרשת הליגה הנ"ל [1]. באותה פרשה נדונה החלטה של המפקח על התעבורה, בתפקידו כרשות התמרור המרכזית, לסגור לתנועת כלי רכב בשבתות ובמועדי ישראל קטעים של הרחובות המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד בירושלים, הסמוכים לבית-הכנסת "ישורון". ההחלטה הייתה לסגור את הקטעים האמורים בשעות שלפני הצהריים. ההחלטה נומקה בכך ש"תנועת מכוניות ברחובות הנזכרים גורמת רעש במידה המפריעה למתפללים בבית-הכנסת 'ישורון' להתרכז בתפילה ולהתפלל בנחת" (שם, בעמ' 2667). לעניין זה הובא בחשבון, כי "בית-הכנסת 'ישורון' הוא בית-הכנסת הגדול והמרכזי בירושלים, בו נמצא קהל גדול של מתפללים בימי מועד ובשבתות, ומצד שני, כי יש תחליף אחר לבעלי המכוניות, המצריך שהם יסעו מרחק שהוא רק 300 מטר יותר מהמרחק שעליהם היה לעבור אילו היו נוסעים ברחובות הנ"ל כדי להגיע לתעודתם" (שם).
בית-המשפט קבע, כי המפקח על התעבורה היה רשאי להתחשב בשיקול האמור, אף שמדובר בשיקול בעל אופי דתי. בית-המשפט התחשב בפסק-דינו בכך שמדובר בגרימת הפרעה ניכרת לקהל גדול של מתפללים, ובעובדה שנסיעתם של בעלי המכוניות תוארך עקב הסגירה ב-300 מטר בלבד. במצב דברים זה קבע בית-המשפט כי הושג איזון בין האינטרסים הנוגדים.
אינני סבור, כי פסק-דין זה משליך על התוצאה בענייננו. הרחוב שבו היה מדובר באותו עניין לא היווה ציר תחבורה הדומה לעורק הראשי שבו אנו עוסקים כאן מבחינת היקפי התנועה שבו ומבחינת חשיבותו. לא הועלה באותו עניין גם כל קושי הנוגע לפגיעה בתושבים המתגוררים באותם קטעים אשר נחסמו לתנועה. נזכיר, כי את האיזון בסוגיה שבפנינו יש לעשות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עומד על כך בית-המשפט באותו עניין (בעמ' 2668), בקובעו כי:
"מחובתה של רשות התמרור המרכזית לדון בכל מקרה קונקרטי לאור נסיבותיו המיוחדות ובהתחשב בכל האינטרסים אשר סגירת הרחוב עשויה להשפיע עליהם, בין לטובה ובין לרעה. הבעיה היא, בסופו של דבר, בעיה של מידה ודרגה".
--- סוף עמוד 114 ---
משמצאנו, כי הנסיבות במקרה שבפנינו שונות באופן מהותי מפרשת הליגה [1], ברור כי המסקנה שאליה הגיע בית-המשפט באותה פרשה אינה מחייבת לענייננו. אוסיף, כי עניין בתי הכנסת אשר ברחוב בר-אילן לא עמד במרכז שיקוליה של הרשות בענייננו. עורכת-דין מנדל, באת-כוחם המלומדת של שר התחבורה ושל המפקח על התעבורה, מסרה בדיון בפנינו כי השר לא ייחס משקל ניכר לקיומם של בתי כנסת אחדים לאורך הרחוב, וציינה: