--- סוף עמוד 235 ---
ולפיכך יוצא הנשיא מההנחה שתכליתו של הכלל ראויה היא ועובר לבדיקת סבירותו לפי מבחן המידתיות.
אין אני סבורה שהתכלית המגולמת בכלל היא "אתית" בלבד. כלל 27 מתיימר לעסוק רק ביחסים שבין עורכי הדין לבין עצמם בהקשר להעברת טיפול מעורך-דין אחד לרעהו, אבל הוא עוסק, הלכה למעשה, בהבטחת שכרו של עורך הדין המעביר. יטען הטוען כי התכלית היא העברת טיפול מסודרת מעורך-דין לרעהו והשאר הוא אמצעי להשגתה. בא הכלל וטופח על פני הטענה; מתוכו עולה כי האמצעי הפך תכלית והתכלית התגמדה למולו.
קריאת הכלל על כל מרכיביו מעלה בבירור כי תכלית הכלל – או למצער אחת מתכליותיו – היא הסדרת שכר טרחתו של עורך הדין. אילו הייתה התכלית שמירה על יחסים אתיים בין עורכי הדין בקשר להעברת הטיפול, לא היה מקום לטרוח ולנסח כלל המכיל מרכיבים שבכל אחד מהם ובכולם יחד מתקיימים סממנים ברורים של שכלול האמצעים לגביית שכר טרחתו של עורך הדין המעביר את הטיפול. במה דברים אמורים? הכלל דורש את הסכמת עורך הדין להעברת הטיפול לאחר. הוא נותן בידי עורך הדין ראשון זכות סירוב אם לא הוסדר עניין שכר טרחתו. הוא יוצר מנגנון להבטחת שכר טרחתו על-ידי הטלת חובה על הלקוח לתת ערובה לשביעות רצון של הוועד המחוזי להבטחת הדרישות הכספיות של עורך הדין והוא מחייב את הלקוח להיזקק להכרעת הוועד המחוזי. עורך הדין האמור לקבל את הטיפול אינו ממלא כל תפקיד במערכת "אתית" זו. עליו אין הכלל מטיל חובות כלפי חברו. הוא רק מנוע מלקבל את הטיפול ללא היתר הלשכה, שיינתן לאחר מילוי התנאים הנ"ל. הכלל מטיל חובות על הלקוח שאיננו נמנה עם עורכי הדין החייבים בכללי האתיקה. הוא מכפיף את הלקוח לבוררות חובה, צעד בלתי שיגרתי במיוחד כשמדובר בצד "זר". הוא יוצר מצב של חסימת הדרך לבית-משפט בפני הלקוח, הסדר העלול להיחשב כנוגד את תקנת הציבור (ראה ע"א 3833/93י' לוין נ' א' לוין ואח' [24], בעמ' 874-875). כלל שכל מרכיביו הם כמפורט לעיל, אינו מגלם תכלית של שמירה על כללי אתיקה בין עורכי-דין או אינו מגלם רק תכלית זו. אין בדעתי להידרש לשאלה אם כלל מכללי האתיקה המיועד לקידום יכולתו של עורך-דין לגבות את שכרו מלקוחו, הוא כלל חוקי אם לאו. די לי בכך שאומר כי גם אם חוקי הוא – וספק בעיניי אם כך הדבר לפי ההסמכה להתקת הכללים פסול הוא מחמת היותו לוקה בחוסר סבירות ומחמת פגיעתו מעל לנדרש בזכויות יסוד חשובות של הלקוח ושל עורך הדין השני. הרחיב על כך חברי הנשיא, ולא אוסיף. כאן ראוי לציין, כי אין כל ספק שעורך הדין שטיפל בלקוח ונתן לו את שירותיו, זכאי לשכר טרחתו. עם כל הכבוד וההערכה לציבורי עורכי הדין וליחידיו, לא רצוי שייווצר מצב המאפשר לעורכי-דין "לקחת" זה מזה לקוחות בקלות בלתי נסבלת ובלא חובה כלשהי כלפי עורך הדין שממנו עבר הטיפול. יש ליצור נורמות התנהגות ולהטיל חובות על עורכי הדין המקבלים טיפול בלקוח שטופל על-ידי עורך-דין אחר, באופן שלא ייווצר מצב שעורך-דין ממשיך לטפל בעניין שחברו החל לטפל בו וייהנה מפרי עמלו, בלי שמוטלת עליו חובה כלפיו. השאלה היא, אם הדרך להבטחת השכר באמצעות כלל 27 היא לגיטימית.