הודעה בכתב על תנאי העסקה
16. לטענת התובע, לא נמסרה לו הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו ועל כן נתבעו פיצויים בסך 15,000 ₪, בגין הפרת סעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן – החוק). בהקשר זה נטען כי בעטיה של המחלוקת בעניין תנאי העבודה, התובע פוטר מעבודתו (סעיפים 38-39 לתצהיר התובע).
לטענת הנתבעים, נוסח החוזה שהועבר לתובע עם תחילת עבודתו היווה למעשה הודעה לעובד ושיקף את תנאי ההתקשרות (סעיף 6 לתצהיר אלקבץ ועדותו בעמוד 34 לפרוטוקול, שורות 14-19). אף שהחוזה לא נחתם, יש לראות בו כהודעה לעובד בעניין תנאי ההעסקה.
17. מהראיות עולה שנוסח חוזה עבודה הועבר לתובע עם תחילת עבודתו, אך זה לא נחתם. החוזה שהועבר לתובע לא היה מקובל עליו והוא הוסיף הערות ותיקונים. הנתבעת, מצידה, לא קיבלה את הערותיו.
אף שהצדדים לא הגיעו להסכמות מלאות בעניין תנאי העסקתו של התובע, ניתן לראות בחוזה את הבסיס להתקשרות הצדדים ואת תנאי העבודה, לשיטתו של המעסיק. מבחינה זו, המטרה של החוק הושגה, שכן התובע היה מודע לתנאי העבודה ולנושאים המרכזיים הקשורים לעבודתו. בנוסף, בפועל, הצדדים נהגו על פי עקרונות טיוטת החוזה. כך למשל, גם לשיטת התובע שכר היסוד שצוין בחוזה (7,500 ₪) היה שכר הבסיס של התובע במרבית תקופת העסקתו. בנסיבות אלה, למרות שלא נמסרה לתובע הודעה בהתאם להוראות החוק ובשים לב לכך ששאלת הפיצוי הכספי נתונה לשיקול דעת בית הדין, איננו סבורים שמדובר בנסיבות המצדיקות פסיקת פיצויים בגין הפרת החוק. לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית.
הפרשי שכר ותלושי שכר
18. לטענת התובע, הוא זכאי להפרשי שכר כיוון שתחילה סוכם עימו על שכר עבודה של 7,500 ₪ לחודש ובהמשך, החל מחודש פברואר 2013 סוכם עימו על שכר חודשי בסך 9,000 ₪ (סעיפים 11-12 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית התובע העיד שבמהלך חודש פברואר 2013 נועד עם אלקבץ בבית קפה סמוך למשרדי המכירות ("ארקפה") ואלקבץ הסכים לבקשתו להעלאת שכרו. בהמשך, כאשר דרש לקבל את השכר שהובטח לו, הוא פוטר מעבודתו (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 29-18; עמוד 25 שורות 32-33, עמוד 26 שורה 6, שורות 21-30).
עוד נטען שתלושי השכר של התובע נערכו באופן שלא שיקף נכונה את שכרו. כך לדוגמה, בהתאם לנוסח חוזה העבודה שהנתבעת העבירה לתובע, הוא היה זכאי לגמול גלובלי בגין עבודה בשעות נוספות בסך 1,500 ₪. בפועל, רכיב זה לא שולם לתובע באופן קבוע, הוא השתנה מחודש לחודש ובהמשך הנתבעת הפסיקה את תשלום השעות הנוספות הגלובליות. גם שכר הבסיס ששולם לתובע השתנה מדי חודש. בנוסף, החל מחודש אפריל 2013 קיבל 1,000 ₪ כדמי נסיעות, בעוד שבחודשים קודמים רכיב זה עמד על סך של 256 ש"ח.
על יסוד טענות אלה נתבעו הפרשי שכר בסך 13,593 ₪ ופיצויים בגין פגמים שנפלו בתלוש השכר בסך 10,000 ₪ (סעיפים 31-37 לתצהיר התובע).
19. לטענת הנתבעים, תנאי עבודתו של התובע סוכמו בחוזה שהועבר לידיו ודרישתו לשינוי התנאים שנקבעו בו לא היתה מקובלת עליהם (סעיף 6 לתצהיר אלקבץ, סעיף 6 לתצהיר בוארון).
בתשובה לטענות התובע לגבי השיעור המשתנה של שכר היסוד, נטען ששכרו של התובע שולם בהתאם להיקף עבודתו בפועל (עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 4-33).
20. כפי שצוין לעיל, הצדדים לא הגיעו להסכמות לגבי תוכנו של חוזה העבודה שהוחלף בין הצדדים. עם זאת, אין חולק שתחילה סוכם שכר יסוד בסך 7,500 ₪ והמחלוקת בין הצדדים היא בשתי נקודות – האם סוכמה העלאה בשכר במהלך חודש פברואר 2013 והאם התובע נעדר מהעבודה, כך שהשכר ששולם לו שיקף את עבודתו בפועל.
21. בנושא הראשון – העלאת השכר - טענת התובע לפיה הוא סיכם עם אלקבץ בחודש פברואר 2013 ששכרו יועמד על 9,000 ₪ היא טענה בעל פה אשר לא קיבלה כל ביטוי בכתב והיא אינה מתיישבת עם טיוטת החוזה שהועברה לידיו. אמנם התובע הוסיף על גבי טיוטת ההסכם "משכורת בסיס שנקבעה 9000 ₪" (נספח 1 לתצהיר אלקבץ), אך בפועל הנתבעים לא קיבלו את ההערה, כלומר לא הסכימו לבקשת התובע.
למעט עדות התובע בעל פה, בדבר הפגישה עם אלקבץ שבה הסכים להעלאת השכר, אין כל אינדיקציה לכך שהצדדים פעלו על פי הסכמה זו. מעיון בתלושי השכר עולה שלמעט בחודש מאי 2013 (בו שולם לתובע סך של 8,000 ₪ כשכר ועוד 1,000 ₪ כדמי נסיעות), שכרו של התובע מעולם לא עמד על 9,000 ₪.
לאור המפורט לעיל, נדחית טענת התובע לפיה החל מחודש פברואר 2013 הוא זכאי לשכר יסוד של 9,000 ₪.
22. להלן הסכומים ששולמו לתובע בפועל, כעולה מתלושי השכר שהוצגו (תלושי שכר צורפו כנספח ו' לתצהיר התובע):
נובמבר 2012 שכר יסוד - 7,244 ₪; שעות נוספות – 1,500 ₪;
דצמבר 2012 שכר יסוד - 6,114 ₪; שעות נוספות - 1200 ₪;
ינואר 2013 שכר יסוד - 6,774 ₪; שעות נוספות - 1500 ₪;
פברואר 2013 שכר יסוד – 6,400 ₪; שעות נוספות - 1,000 ₪.
בחודשים אלה שולם לתובע גם החזר הוצאות נסיעה בסך 256 ₪ מדי חודש.
מחודש מרץ 2013 חדלה הנתבעת לשלם לתובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות ושילמה לתובע שכר יסוד שהשתנה מחודש לחודש:
3/13 – 6,429 ₪
4/13 – 7,637 ₪
5/13 8,000 ₪
6/13 – 6,909 ₪
החל מחודש אפריל 2013 מדי חודש שולמו לתובע דמי נסיעות בסך 1,000 ₪.
בחודש יולי 2013 עבד התובע ארבעה ימים (עד יום 4.7.13) ובגינם שולם לו שכר יסוד בסך 1,091 ₪.
23. לטענת הנתבעים, חלו שינויים בהיקף שעות עבודתו של התובע בפועל. טיעון זה אינו מתיישב עם העולה מתלושי השכר, לפיו בחודשים פברואר - יוני 2013 התובע עבד בהיקף זהה (החל מחודש פברואר 2013 צוין בתלושי השכר כי התובע עבד 20 ימי עבודה ו-180 שעות). לכאורה, לפחות בחודשים אלה, לא היה אמור להיות הבדל בשכר ששולם לתובע. בנוסף, הסבר זה מטעם הנתבעים לא פורט בתצהיריהם, אלא עלה בחקירתם הנגדית. כלומר, מדובר בהסבר מאוחר, מעבר לכך שאינו מתיישב עם הנתונים שבתלושי השכר.
24. לאור אי בהירות זו, שהנתבעים לא השכילו לנמק ולהסביר, ובהתחשב בכך שלא הוצג רישום של שעות עבודתו של התובע, נדחית טענת הנתבעים לפיה השכר ששולם לתובע בפועל משקף את שעות עבודתו בפועל ומאחר שלא השלים עבודה מלאה, לא שולם לו השכר המלא. על כן התביעה להפרשי שכר מתקבלת, בהתאם לעולה מתלושי השכר, כדלקמן:
בחודש 11/12 שולם לתובע שכר יסוד בסך 7,244 ₪, על כן הוא זכאי להפרש של 256 ₪ (7,500 פחות 7,244 ₪);
בחודש 12/12 שולם לתובע שכר יסוד בסך 6,114 ₪, כלומר התובע זכאי להפרשי שכר בסך 1,386 ₪;
בחודש 1/13 שולם לתובע שכר יסוד בסך 6,774 ₪, כלומר הוא זכאי להפרשים בסך 726 ₪;
בחודש 2/13 שולם לתובע שכר יסוד בסך 6,400 ₪, כלומר הוא זכאי להפרשי שכר בסך 1,100 ₪;
בחודש 3/13 שולם לתובע שכר יסוד בסך 6,429 ₪, כלומר הוא זכאי להפרשי שכר בסך 1,071 ₪;
בחודש 6/13 שולם לתובע שכר יסוד בסך 6,909 ₪, כלומר הוא זכאי להפרשי שכר בסך 591 ₪;
בחודש 7/13, בו התובע עבד עד יום 4.7.13 (ארבעה ימים), שולמו לתובע 1,091 ₪ כשכר יסוד, בעוד שהיה זכאי ל – 1,364 ש"ח ₪ (22 /7,500 ₪ X 4 ימי עבודה). כלומר, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 273 ₪.
בסך הכל התובע זכאי להפרשי שכר בסך 5,403 ₪.
25. התובע הוסיף וטען שהתלושים כללו רכיבים פיקטיביים. התובע הפנה לכך שבחלק מהחודשים לא שולם לו גמול עבודה בשעות נוספות והסכום ששולם לו ברכיב זה, לא שיקף 35 שעות נוספות, כמפורט בחוזה העבודה. בנוסף, העלאת החזר הוצאות הנסיעה ל – 1,000 ₪ בחודש היתה מסווה להעלאת השכר ל – 9,000 ₪ כפי שהוסכם עם הנתבעים (סעיפים 31-34 לתצהיר התובע).
אין בידינו לקבל טיעון זה של התובע. אמנם נקבע שהתובע זכאי להפרשי שכר והשאלה כיצד חושב הגמול ששולם לו בגין עבודה בשעות נוספות נותרה לא ברורה, אך אין בכך להביא בהכרח למסקנה לפיה הרכיבים שפורטו בתלושי שכרו היו פיקטיביים. טענת התובע בעניין זה מושתתת על גרסתו שנדחתה, לפיה הובטח לו ששכרו יועמד על 9,000 ₪. כיוון שהטענה נדחתה, יש לדחות גם את הטענה לפיה הנתבעת פיצלה את רכיבי שכרו של התובע באופן פיקטיבי.
26. זאת ועוד, התובע העיד שלרוב הוא לא עבד בשעות נוספות ולגרסתו עבד בשעות 10:00-18:00 "ולפעמים גם יותר" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 23). עדות זו לפיה מעת לעת התובע נדרש לעבוד בשעות נוספות, מתיישבת עם תשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות לתובע. גם עניין זה אינו מתיישב עם הטענה כי מדובר היה ברכיב פיקטיבי בתלוש השכר.
טיעונו של התובע לגבי מהותו של רכיב השעות הנוספות גם אינו מתיישב עם חישוביו שלו את הפרשי השכר (סעיף 35 לתצהירו), שם התובע התייחס רק לשכר היסוד כאל השכר החוזי המוסכם. מסיבה זו, גם אם הנתבעים לא הסבירו מדוע בשלב מסוים הופסק תשלום בגין שעות נוספות לתובע, אין בכך להפוך את הרכיב ששולם בחלק מהחודשים, לרכיב שכר רגיל או לרישום פיקטיבי בתלוש השכר.
27. אשר לרכיב החזר ההוצאות – על פי עדות הנתבעים שלא נסתרה, התובע עבד מחוץ למשרדי המכירות (סעיף 8 לתצהיר אלקבץ, סעיף 8 לתצהיר בוארון). בנסיבות אלה, תשלום החזר הוצאות נסיעה בסך 1,000 ₪ יכול להוות תמורה ריאלית ברכיב זה. עוד יש להזכיר, שהחזר הוצאות כשלעצמו, הינו רכיב של החזר הוצאות שהמעסיק מחוייב לשלם על פי הדין. העובדה שהמעסיק בחר בנסיבות מסויימות לשלם יותר מכפי המינימום הקבוע בצו ההרחבה, אינה הופכת אוטומטית את התשלום לפיקטיבי. מכל מקום, עניין זה לא הוכח בהליך זה.
28. לאור כל המפורט לעיל, נדחית התביעה לפיצויים מכח סעיף 26 א' (ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.