28. המקרה דנן ודאי איננו מצדיק ביקורת על פעולות הכונס, בדרך של חיובו האישי בהחזרת כספים לקופת הכינוס. העובדה שמשרד הביטחון החזיק בידו סכום של כ-2.4 מיליון ש"ח הרשום כחוב לטובת רמגיל (שרובץ עליו עיקול), אין משמעו שהכונס היה מצליח בהכרח אף להביא לגביית אותו חוב, וודאי להותרת מלוא הסכום בקופת הכינוס – בלא שיתוף פעולה מצד סוללי קו התפר. כאמור, אילו היו המערערים סוברים אחרת, חזקה עליהם שהיו מתנגדים להסכם הפשרה. סברת הכונס שבמקרה דנן טובים כ-1.1 מיליון ש"ח בקופת הכינוס מאשר כ-2.4 מיליון ש"ח כחוב בלתי מסולק, שיש אחרים הטוענים לזכותם לו – ודאי איננה יכולה להיחשב כבלתי סבירה.
יתרה מכך, אפילו היינו מניחים שאת הסכום של כ-2.4 מיליון ש"ח היה הכונס מצליח לקבל בפועל ממשרד הביטחון ואף להותירו בקופת הכינוס – ואין כל ודאות שהדבר היה אכן עולה בידו – הרי ששיתוף הפעולה עם סוללי קו התפר נדרש לשם מה שהכונס (וכמוהו המערערים) קיוו שיניב כספים נוספים ממשרד הביטחון. הכונס החליט להגיע להסכם כאמור עם סוללי קו התפר, מתוך תקווה שיהיה בידו לחלץ כמה שיותר כספים ממשרד הביטחון. כמבואר היטב בבקשה למתן הוראות שהגיש, כספים אלה כללו לא רק הסכום של כ-2.4 מיליון ש"ח (ראו: סעיפים 3.1 ו-3.2 לבקשה למתן הוראות), אלא סכומים נוספים שהכונס לא יכול היה להעריכם (בהיעדר שיתוף פעולה מצד סוללי קו התפר) בגין עבודות חריגות בקו התפר (ראו: סעיפים 3.3 לבקשה למתן הוראות). משמעות הדבר היא שההסכמה עם סוללי קו התפר טמנה בחובה את האפשרות לקבלת כספים נוספים. מן המסמכים שלפנינו אנו למדים כי הכונס אכן פעל, יחד עם סוללי קו התפר, גם לאחר קבלת הסכום של כ-2.4 מיליון ש"ח וחלוקתו בין
--- סוף עמוד 15 ---
הצדדים. כך נכרת בחודש אוגוסט 2005 ההסכם הפורמלי עם סוללי קו התפר (זה שבית המשפט בהליכי חדלות הפירעון – אישר לכונס לחתום עליו), כחודשיים לאחר שכבר נגבה הסכום הראשוני של כ-2.4 מיליון ש"ח, ובגדרו התחייבה סוללי קו התפר לפעול באופן שיאפשר גביית כספים נוספים. הכונס אף פעל נמרצות אצל משרד הבטחון, אף זמן רב לאחר קבלת התשלום הראשון, כדי לקבל "פירוט בגין מה שולם סכום זה", וכדי לגבות סכומים ניכרים נוספים (נספחים י"ב-ט"ז לתיק המוצגים מטעם המשיבים). מובן שאי-הצלחת הכונס לגבות לבסוף סכומים נוספים איננה יכולה ללמד כי החלטתו להגיע להסכמות עם סוללי קו התפר לעניין שיתוף פעולה וחלוקת התמורה – היתה בלתי סבירה מלכתחילה, וודאי שאין לומר כי החלטתו היתה פגומה עד שיש לחייבו להחזיר מכיסו לקופת הכינוס. שאלת הכדאיות של דרך הפעולה של הכונס נבחנת בנקודת הזמן שבה אושרה הפעולה, ולא בחוכמה שבדיעבד (ראו והשוו: ד"נ 17/75 נחול נ' לוי, פ"ד ל(2) 113, 121 (1976); 112/79 שרף נ' אבער, פ"ד לד(3) 178, 186 (1980)).