--- סוף עמוד 6 ---
התפר. נוכח בקשת הכונס לצרף מסמכים חדשים, בית המשפט הציע לכונס לדחות את הדיון כנגד פסיקת הוצאות, או לחלופין למשוך את התצהיר. לשיטתם של המערערים, משהחליט הכונס למשוך את התצהיר היה על בית המשפט להתעלם מכל טענה העולה מתוך המסמכים שלא הוגשו, וביניהם המחאת הזכות. לפיכך, לטענת המערערים, עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי לעניין סבירותו של הסכם הפשרה נעשה על סמך מסמך שבית המשפט כלל לא ראה ולא בחן את נפקותו, תוך שלילת זכות הטיעון של המערערים בגינו. לגופם של דברים, המערערים טוענים כי המחאת הזכות לכאורה איננה בעלת נפקות משפטית-מהותית וזאת מן הטעם שכספי רמגיל ממילא משועבדים בשעבוד ספציפי לטובת הבנק ועל כן רמגיל לא יכולה היתה להעניק לסוללי קו התפר זכות שאינה קיימת לה.
11. באשר לנימוק אחר של בית המשפט המחוזי, שלפיו המערערים עצמם תמכו בהסכם הפשרה, טוענים המערערים כי תמיכתם נעדרת משמעות שעה שהכונס הסתיר מהם, לטענתם, מידע מהותי, ובשים לב לכך שהכונס הוא ששכנע אותם כי עזרתה של סוללי קו התפר דרושה לשם גביית החוב ממשרד הביטחון. לטענת המערערים, מן המסמכים שהומצאו להם לאחר אישור הסכם הפשרה התברר להם כי עוד בתאריך 16.2.2005, קודם לאישור הסכם הפשרה, שלח משרד הביטחון רשימה של כספים שאין להעבירם מחמת עיקול, אשר משרד הביטחון עצמו סבר כי הוא חב לרמגיל (להלן: רשימת העיקולים). לטענת המערערים, עולה בבירור מרשימת העיקולים כי עוד טרם אישור הסכם הפשרה, ידע הכונס כי לא יצטרך את עזרתה של סוללי קו התפר בגביית הכספים ממשרד הביטחון.
עוד טוענים המערערים כי אין בעובדה כי הבנק עומד מאחורי הסכם הפשרה כדי להעיד על סבירותו וזאת מן הטעם שהמערערים ערבים אישית לכל סכום שלא ייגבה במסגרת הליכי הפירוק, ועל כן הבנק לא נפגע מהסכם הפשרה. המערערים מצביעים גם על פגם מהותי בהליך בפני בית המשפט המחוזי, לשיטתם, והוא שההחלטה ניתנה מבלי שהוגש תצהיר מטעם הבנק.
המערערים משיגים אף על ההוצאות שבהן חויבו.
12. הכונס והבנק (להלן יחד: המשיבים) טוענים מנגד כי יש לדחות את הערעור. בעניין המחאת הזכות טוענים המשיבים כי בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי
--- סוף עמוד 7 ---
עמד עצם קיומה של המחאת הזכות לטובת סוללי קו התפר, אשר כלל לא הוכחשה על ידי בא-כוח המערערים, שטען לפני בית המשפט המחוזי מיד לאחר בא-כוח המשיבים. המחאת זכות זו, כך המשיבים, יש בה כשלעצמה כדי להדגים את סבירות החלטתו של הכונס. לגישתם, אין חשיבות של ממש לשאלה – שבית המשפט המחוזי לא ראה צורך להכריע בה – האם היה בשיעבודים קודמים על נכסי רמגיל כדי לגבור על המחאת הזכות לסוללי קו התפר. המחאת זכות זו יצרה סיכון שלא יעלה בידי הכונס לקבל כספים כלשהם ממשרד הביטחון, ודאי ללא התדיינות משפטית, ומכאן שהחלטתו של הכונס לפעול בשיתוף פעולה עם סוללי קו התפר, היתה סבירה.