63. התביעה נגד הנתבעת 5 נדחית כאמור בפסקה 53 לעיל.
אחריות הנתבעים 6-8 לחוב:
64. טענתה המרכזית של התובעת ביחס לנתבעים 6-8 היא שהחוזה שנערך בינם ובין בסמ"ה הוא חוזה למראית עין. טענה זו נובעת מכך שלשיטת התובעת ההסכם לא היה הסכם אמיתי ("הסכם פיקטיבי" כלשונה), לא שולמה התמורה שהייתה בצדו, והוא נועד רק להבריח את נכסיה של בסמ"ה ולאפשר לה להמשיך את פעילותה תוך התחמקות מתשלום החוב לתובעת.
65. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע כך:
" חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".
66. המלומדת גבריאלה שלו הגדירה חוזה למראית עין כך:
"חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמתית שונה (השוו לדברי השופט ברק בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי פ"ד לג(2) 576, 581). המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 253 (תשס"ה) להלן: "גבריאלה שלו").
בהמשך הדברים עמדה גבריאלה שלו על משמעות הוראת הביטול הזו שבחוק:
"סעיף 13 רישא... קובע בטלות מעיקרא של חוזה שנכרת למראית עין... בהיות חוזה כזה בטל מעיקרא, אין הצדדים לו זכאים לבטלו ואף אינם זקוקים לכך. חובת ההשבה של מה שנתקבל על-פי חוזה למראית עין נובעת ממהות העניין: "חוזה" כזה אינו אוצר כוח להעביר זכויות וקניינים, ומה שנחזה כאילו עבר על-פיו מעולם לא יצא מבעלות המעביר. חובת ההשבה במקרה כזה נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט בעמ' 650; ע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי פ"ד מז(2) 311, 318-319).
67. כעת עלי לבחון האם הוכח בנסיבות המקרה שלפני שהייתה קיימת הסכמה סמויה בין בסמ"ה ובין הנתבעים 6-8 שההסכמה הגלויה נועדה לכסות עליה.
68. אין מחלוקת שבין בסמ"ה לבין "מרכז הברזל" נחתם הסכם שעניינו מכירת הציוד של בסמ"ה ל"מרכז הברזל". התמורה נקבעה בהסכם ל-300,000 ₪ והיא התבססה על חוות דעת שמאית שנערכה לבקשת הצדדים.
התובעת טוענת שלא הוכח תשלום התמורה ושהדבר מעיד על כך שהיה זה חוזה למראית עין בלבד.
69. אני מקבלת בעניין זה את טענות התובעת. הנתבעים הציגו חשבונית מס בלבד ולא קבלה המעידה על תשלום התמורה בסך 300,000 ₪ שהיו אמורים להעביר לבסמ"ה (למרות שהצהירו שיש בידם קבלה ואף התחייבו להציג אותה. ר' בין היתר עמ' 43, ש' 24 לפרוטוקול). העובדה שניתנו לנתבעים הזדמנויות שונות להציג את הקבלה, כפי שאף התחייבו הם לעשות, ובכל זאת הקבלה לא הוצגה בסופו של יום מקימה לחובת הנתבעים את החזקה בדבר הימנעות מהבאת ראיות.