9. סעיף 2(8) לפקודה קובע כי קבלת חלק מרווחי העסק תהא ראיה לכאורה לקיומה של שותפות, וממכלול הראיות שהוצגו עולה כי אכן הובטחו ללוי חלק מרווחי הפרויקט ואף שולמו לו. מסקנה זו עולה, בין היתר, מחשבוניות שנרשמו בכתב ידו של בריק לפיהן הכספים שהועברו ללוי בחודשים יולי-אוגוסט 2013 היו "בעבור חלוקת רווחים בפרויקט" (מע/15), וכן מההקלטות בהן נשמע בריק מאשר בפני לוי כי הוסכם שהרווחים בפרויקט יתחלקו ביניהם באופן שווה (מע/26, עמ' 33 שורות 3-1). בריק אף העביר לידי לוי את כרטסת החברה והפרויקט לצורך עיון ובחינת חישובי הרווחיות. עם זאת, יתר האינדיקציות לכינון שותפות אשר נמנו בפסיקה לא הוכחו בענייננו. כך, למשל, עולה מההקלטות כי לגישתו של בריק לוי אינו נושא בסיכונים הכרוכים בפרויקט (מע/26, עמ' 39, שורות 11-1). לוי אף לא הציג ראיות כלשהן התומכות בגרסתו, שאותה מצא בית המשפט כבלתי מהימנה, לפיהן היה מעורב בניהול הפרויקט והשקיע בו מהונו. יתר על כן, כפי שציין בית המשפט קמא בצדק, בתצהיר שצורף להמרצת הפתיחה טען לוי היפוכו של דבר בציינו כי: "עם השלמת השלב היזמי של הפרויקט, עבר ניהול הפרויקט למשיבה לשם ביצוע והשלמת שלב הבנייה והקמת הפרויקט. [...] במהלך ביצוע הבניה למבקש [מר לוי] לא הייתה כל יכולת להתערב והדברים נעשו באופן בלעדי על ידי המשיבה [החברה]" (שם, סעיף 11). תמיכה נוספת למסקנה כי לא התקיימו קשרי שותפות בין לוי והחברה ניתן למצוא בכך שלוי לא הציג עצמו בפני אדלר והבנק כשותף של החברה אלא כבעל מניות בה, אך החזיר את המניות שהוקצו לו ללא תמורה ובסופו של יום לא נחתם עמו או עם מי מטעמו הסכם המסדיר את מעמדו בפרויקט למרות כל הטיוטות שהוחלפו בעניין זה.
אכן, כטענת לוי, אין חובה שקשרי שותפות יתבססו על השקעת הון שווה בין הצדדים ואופן ניהול השותפות והשקעת המשאבים נתון אף הוא לשיקול דעתם של הצדדים (ראה: 682/87 אקרמן נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(2), 825, 832 (1989)). ואולם, הלכה זו אין בה כדי לפטור את לוי מן הצורך להוכיח את אופן ניהול השותפות שבו בחרו הצדדים ואת תוכן ההסכם שנכרת ביניהם. נטל זה המוטל על לוי להוכיח את קיום השותפות מחייב הצגת ראיות מהימנות ומשכנעות בהעדר כל מסמך בכתב המעיד על קיומה ועל טיבה. כל שהוכח הוא כי בשלב כלשהו הוחלפו בין הצדדים לא פחות מחמש טיוטות (מוצגים 25-21) לפיהן אמור היה להיחתם הסכם שותפות בין החברה ובין בנו של לוי (מוצג 21) או בין החברה ובין אשתו ואלהד (מוצגים 22-24) או עם לוי ביפוי כח מאלהד (מוצג 25). ואולם, למרות חילופי הטיוטות הסכם כאמור לא נחתם בשל חילוקי דעות בין הצדדים ועובדה זו אינה מתיישבת עם טענת לוי בדבר קיומה של שותפות בינו ובין החברה, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. לוי אף לא הוכיח כי השקיע כספים בפרויקט או כי היה מעורב בניהולו לאחר השלב היזמי. משלא עלה בידי לוי להציג ראיות המבססות את דבר קיומה של השותפות, צדק בית משפט בדחותו את טענת לוי בעניין זה. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על ממצאי מהימנות ועל ניתוח הראיות שהוצגו וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים ובקביעות מסוג זה של הערכאה הדיונית (ראו לדוגמא ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 9 (15.9.2010)). העובדה כי אין חולק שהחברה שילמה ללוי לאורך הדרך סכומים מסוימים, באמצעות אלהד, מלמדת כי החברה סברה כי הוא זכאי לקבלתם בגין מעורבותו בפרויקט. אך לטענת החברה קיבל לוי את כל המגיע לו בהתחשבנות בין הצדדים ומשלא עלה בידי לוי להראות כי נוצרה בין הצדדים שותפות אשר מכוחה הוא זכאי למתן חשבונות בצדק דחה בית המשפט את תביעתו. אוסיף ואומר בהקשר זה כי ההתנהלות שהכתיב לוי לאורך כל הדרך במטרה להסוות את מעורבותו בפרויקט, יהא טיבה אשר יהא, אינה מקלה על האפשרות לעמוד אל נכון על מהותה של מערכת היחסים שנקשרה בין הצדדים ומשקבענו כי נטל הראיה מוטל על לוי, פועלת גם עובדה זו לחובתו (ראו והשוו: ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסק דינה של הנשיאה בדימוס מ' נאור (20.8.2017)).