163. אחריות אישית
ואולם, הרמת מסך לחוד ואחריות אישית לחוד.
כפי שציין בית המשפט העליון, אחריות אישית של מנהל בתאגיד, היא תופעה שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו בדיני הנזיקין. לעומת זאת הרמת מסך היא התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 (1994).
164. הנטל להוכחת אחריות אישית על אורגן בחברה או בעמותה איננו פשוט.
יש לזכור כי הטלת אחריות אישית בגין מעשה עוולה, מחייבת הוכחת כל יסודות העוולה ביחס לאורגן באופן אישי וקונקרטי, ואין די בקביעת מעמדו בחברה ובקביעת האחריות של החברה עצמה, שכן ניתן לחייבו אך ורק בשל פעולותיו הוא (ראו ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997) ; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים, פ"ד נח(2) 36, 42 (2003)).
165. סקירה מקיפה של האחריות האישית של אורגנים, ניתנה לאחרונה בעניין מרכז אשדוד (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד בע"מ נ' שמעון שמואל (22/01/2015)).
בית המשפט עמד על האבחנה שבין הרמת מסך לבין הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה. אחריות אישית, פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו באופן אישי בשל פעולותיו, בעוד שהרמת מסך היא תרופה שמהותה התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה.
מירב הפסיקה שעסקה בשאלת הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, פסעה במסלול דיני הנזיקין, כשבעניין זה נקבע לא אחת, שעצם העובדה שאדם פועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה, אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית.
לצד נתיב זה של אחריות נזיקית, התפתח בפסיקה מסלול נוסף שניתן לכנותו "מסלול תום הלב", במסגרתו נקבע כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה, אינה חלה רק על החברה אלא גם על האורגן מטעמה. עם זאת, הודגש כי להטלת חבות אישית על המנהל, אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב הופרה, אלא יש להוכיח שעל המנהל רובץ אשם אישי למעשים או למחדלים, שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית.
בית המשפט העליון הדגיש, כי את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה, בגין הפרת חובה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים.
כב' השופט דנציגר ציין, שבדרך כלל אין מקום להטיל אחריות אישית בגין התחייבות של נושא משרה או בעל מניות בתאגיד, להשתדל להביא לקיום התחייבויותיו החוזיות של התאגיד כלפי הצד השני, אלא באותם מקרים שבהם נלוו להתחייבות זו סממנים של הטעיה או מרמה.
בעניין מרכז אשדוד, כאשר היה מדובר באחריות אישית של בעלים ומנהלים של חברות קבלניות שהפרו חוזים, ולמרות שהמנהלים היו מעורבים עד צוואר בהתנהלות הכושלת - נקבע, כי מקרה זה אינו מתאים להטלת אחריות אישית על נושא משרה בגין הפרת החוזה על ידי החברה מכוח עיקרון תום הלב, כיוון שהתנהלותם של בעלי החברות לא הגיעה לכדי "אשם אישי" וחוסר תום לב סובייקטיבי שיש בו סממנים של הטעיה או מרמה, וכי בוודאי לא מדובר במקרה חריג של תרמית. (עניין מרכז אשדוד, פסקאות 60-64 לפסה"ד, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם). יצויין כי כב' השופטת ברק-ארז הביעה עמדת מיעוט, לפיה די ברמה גבוהה של חוסר תום לב.
166. נמצא אפוא, כי אחריות אישית לחוב של תאגיד, תוטל על אורגן בתאגיד, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן של הטעייה או מרמה.
167. התובעים הפנו לפרשת בוכינדר (ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז (4), 289 (11/05/2003)), בה הוטלה אחריות אישית על דירקטורים רשלנים. ואולם, בעניין בוכבינדר נפסק, כי יש להוכיח שההתרשלות של הדירקטור בהפרת חובתו, היא שגרמה לנזקו של הבנק, היינו כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. קשר סיבתי זה חייב לקיים שני היבטים: עובדתי ומשפטי. ההיבט העובדתי משמעותו, הינה כי ההתרשלות של הדירקטור היא "הסיבה בלעדיה אין" לנזק. ההיבט המשפטי אינו מתקיים אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק, על פי אמות מידה משפטיות (שם, פסקה 29 לפסה"ד). הנטל להוכחת הקשר הסיבתי מוטל על הטוען לקשר כזה, ובעניין בוכבינדר, נקבע כי הקשר הוכח (שם, פסקה 64 לפסה"ד).
168. התובעים טענו כי יש להטיל אחריות אישית על ישי כהן ויאיר חזן, כיוון שהם כחברי ועד העמותה מהווים "המונע היעיל", שכן אין סמכות ללא אחריות, ורק על ידי הטלת אחריות אישית על חברי הוועד, ניתן יהיה למנוע מקרים כאלה בעתיד.
אכן, בהתאם ל"נוסחת הנד", בקביעת חובת זהירות יש להביא בחשבון אם עלות מניעתו של הנזק על ידי צד מסויים, עולה על הנזק הצפוי מוכפל בסיכוי שיקרה (ר' למשל ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25/05/2006), פסקה 47 לפסה"ד).
בענייננו נדמה, כי המונע היעיל ביותר היה דווקא התובע עצמו. התובע כבר ידע כי בעבר כספים שנתן כהלוואה, נרשמו כתרומה. התובע כבר ידע כי העמותה מתקשה בהשבת ההלוואה הראשונה שנתן לה. למרות זאת, הוא לא עמד על מסמך בכתב לפיו מדובר בהלוואה שיש להשיבה, והוא לא דרש כל בטוחות להשבה. רשלנותו של התובע (שאיתמר כנראה ניצל בתבונה), הביאו לכך שישי כהן ויאיר חזן לא יכולים היו לדעת כי מדובר בהלוואה.
169. התובעים הוסיפו וטענו, כי עצם העובדה שהעמותה קרסה כלכלית, מעידה על עצמה כי חברי הוועד, בהם הנתבעים 4 ו- 5, לא פעלו כדין. אין יסוד לטיעון זה, שכן עמותות רבות מאד בתחום התורני נקלעות לקשיים כלכליים.
בעניין הרמטיק (פר"ק (מח' ת"א) 36681-04-13 הרמטיק נאמנות בע"מ נ' אי די בי חברה לאחזקות בע"מ (09/06/2013)), ציין בית המשפט כי לא תמיד קיים קו גבול חד וברור, באשר למצבה הפיננסי של חברה, שלאחריו היא במצב של חדלות פירעון. חזון נפוץ אחר הוא, שחברה נקלעת לקשיים עתיים ונחלצת מהמצוקה, בהבדל ממצב שבו קיימת הידרדרות, שבה נחצית נקודת האל-חזור. הדין הישראלי לא קבע מצב של התנהלות החברה ב"דמדומים-אזור חדלות פירעון" (Zone of insolvency).
170. בענייננו, כפי שעלה מן הראיות, העמותה פעלה כל העת "מן היד לפה", כאשר כל הזמן היו הוצאות, וציפו לקבלת תרומות או תקציבים מגורמים ממשלתיים כדי לכסות את ההוצאות. לא הוצגו דוחות חשבונאיים או חוות דעת, כדי ללמד באיזה שלב אמורים היו חברי הועד לדעת כי מעתה ואילך, אין עוד סיכוי שהעמותה תוכל להחזיר את חובותיה. הדברים נאמרים במאמר מוסגר, שכן כאמור לעיל, גם אם היו חברי הוועד מתעניינים, לא יכולים היו לדעת שמדובר בהלוואות שיש להשיבן.