העדויות מטעם התובע
58. מעדותו של התובע ניתן היה להתרשם כי מדובר באדם פשוט ותמים. עם זאת, אין ב"תמימות" זו כדי להצדיק את התנהלותו הרשלנית בעליל.
59. באשר למחלוקת אם מדובר בתרומה או בהלוואה, השיב התובע תחילה באופן ספונטני כי הוא "תרם" לעמותה. לאחר מכן הוא תיקן את עצמו, כי לא מדובר בתרומה אלא בהלוואה (עמ' 41 ש' 23 לפרו').
אמנם התובע הדגיש, כי כאשר הוא תורם למוסדות תורניים, מדובר בסכומים קטנים של כמה עשרות או מאות שקלים ובוודאי לא במאות אלפי שקלים, כפי שנתן לעמותה בענייננו. ואולם, טעות זו בעדותו, מלמדת על כך שהפער בין "תרומה" ל"הלוואה", לא היה כה ברור לתובע, ומן הסתם לא הובהר עד תום במסגרת ההידברות בינו לבין איתמר.
60. התובע תיאר, כי אביו של איתמר, שמעון כהן, פנה לתובע תחילה בעניין ההלוואה בסך 60,000 ₪ בשנת 2006 (עניין שאינו נתבע בתביעה זו מחמת התיישנות).
התובע אישר, שלמרות שסכום זה ניתן כהלוואה, הוא הופתע כאשר הוזמן למסיבה, וגילה כי ההלוואה נרשמה כתרומה, ואף התקינו שלט עם שמו כתורם באחד החדרים בעמותה.
61. התובע הבין כבר אז שרימו אותו, בכך שלמרות שהוא נתן הלוואה, העמותה רשמה זאת כתרומה ולא השיבה לו את הכסף.
"מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין" אמרו חז"ל (ירושלמי, ברכות, פרק ה' משנה ב').
לנוכח מקרה זה, בטרם מתן הסכומים נשוא תביעה זו, היה על התובע להיזהר עשרות מונים במתן סכומי כסף נוספים.
התנהלותו של התובע על רקע ידיעה זו איננה מובנת, שכן צפוי כי לאחר שהבין שהעמותה הונתה אותו פעם אחת, ידרוש מסמך בכתב לגבי העובדה שמדובר בהלוואה, ויעמוד על בטוחות ממשיות.
62. באשר להלוואה הראשונה מבנק מזרחי, שאף לגרסת הנתבעים היה מדובר בהלוואה ולא בתרומה, ציין התובע כי בשלב מסוים חדלה העמותה להשיב את החזרי ההלוואה, איתמר בא אליו אמר לו שאין לו כסף וביקש לחלק את השבת היתרה ל- 60 תשלומים (ע' 44 ש' 21-24 לפרו').
63. גם כאן, התובע לא הבהיר הכיצד לאחר שההלוואה הראשונה נשוא תיק זה איננה מוחזרת כמובטח, הוא המשיך, לטענתו, לתת הלוואות נוספות לעמותה.
64. על חוסר האבחנה הברורה אצל התובע בין הלוואה לתרומה, ניתן ללמוד גם מנספח 4 לתצהיר התובע.
מדובר בהסכם ההלוואה שבין התובע לבנק מיום 16.1.11, כאשר לווה 400,000 ₪ שמחציתם כיסו הלוואה קודמת, ומחציתם ניתנו לעמותה בשיק פתוח באמצעות בטיטו.
במסמכי הבנק, נרשמה מטרת ההלוואה שנוטל התובע מהבנק כך: "פריסת חובות אמונה למוסד אוהל משה". התובע לא ציין אפוא במגעיו מול הבנק, כי מדובר במתן הלוואה לעמותה, ומהניסוח ניתן בהחלט להבין כי הכוונה היא לתרומה.
65. יודגש כי גם בשלב זה, כאשר לקח התובע הלוואה של 400,000 ₪ בבנק, כבר ידע היטב כי הנתינה הקודמת של 200,000 ₪ שנלקחה שנה קודם לכן – לא הוחזרה!
אין כל הסבר מניח את הדעת, מדוע שהתובע יקח בבנק הלוואה, כדי לתת הלוואה נוספת לעמותה, כאשר הוא מבין היטב מנסיונו זה מקרוב, כי העמותה איננה מחזירה את הכספים.
66. אכן, כמפורט לעיל, אין בכך כדי להכריע באופן ברור כי מדובר בתרומה ולא בהלוואה, כפי שטען ב"כ הנתבעים בסיכומים (ס' 22-23 לסיכומי נתבעים).
התובע הוא אדם תמים, ובהחלט אפשר שהוא עדיין סבר, כי ייתכן שהסכומים יוחזרו ביום מן הימים, כפי שאולי הבטיח לו איתמר. ואולם, בשלב זה, כאשר נתן התובע סכום נוסף לעמותה, ודאי הבין היטב, כי יש גם סיכון של ממש שהכספים לא יוחזרו.
למרות זאת, גם הפעם התובע לא ערך הסכם הלוואה מול העמותה, ואפילו לא ציין בפני הבנק כי מדובר במתן הלוואה לעמותה.
67. בנסיבות אלה, יכול היה איתמר לנצל את חוסר הבהירות, ולהציג את הכספים שנתנו התובעים (למעט מקצת הסכומים שאיתמר הודה שהם בגדר הלוואה) כ"תרומה", כך הופיעו חלק מהסכומים בספרי העמותה וכך היו רשאים לראות אותם גם הנתבעים 4 ו- 5.
68. התובע טען כי מדובר היה בהלוואות שיש להשיבן. עם זאת, התובע הודה כי אין ביכולתו להצביע ולו על מקרה אחד שבו נעשה שימוש לא ראוי בכספים שנתן לעמותה (ע' 49 ש' 12-19 לפרו').
מכאן שהתובע ביקש להמשיך ולתת כספים לעמותה, גם שעה שהבין כי הסיכוי שהם יוחזרו לו איננו גבוה, בעיקר משיקולי צדקה. נראה כי עניין ההשבה, אף אם הובטח לו, היה מבחינת התובע בזמן אמת, עניין שולי.
69. בסיכומי התובעים, ציין בא כוחם, כי איתמר ניצל את העובדה שידע כי התובע: "אוהב את העמותה ונרגש תמיד תמיד בענייני העמותה שמחנכת ילדים, כשהוא לצערו ללא ילדים, והוא רוצה לעזור לעמותה בכל דרך אפשרית" (ס' 17 סיפה לסיכומי התובע).
הטיעון האמור יכול לשמש חרב פיפיות.
דווקא טיעון זה, אשר מבהיר את ההיגיון מדוע יתרום התובע לעמותה, מחזק את התחושה שהתובע רצה בכל מאודו לתת כספים לעמותה, משיקולי צדקה ולא משיקול כלכלי.