41. בעניין זה אין לי אלא להפנות ללשון המפורשת של סעיף 10.2 להסכם הפשרה. המבקש אינו יכול לאחוז במקל משני קצוותיו, כך שמחד להסתמך על הסכם הפשרה כמבסס את החוב הנטען, אך מאידך להתעלם מהמנגנון שנועד לברר אם חוב שכזה קיים. אין מחלוקת כאמור כי הסכם הפשרה מחיל על הצדדים את הדין השוויצרי וקובע כי כל סכסוך ידון במוסד ה – ICC. והרי כשהגיש המבקש תביעה כספית כנגד המשיב (התביעה שהועברה לימים למוסד לבוררות), טען המשיב לעיכוב הליכים ובסופו של יום בירור התובענה עבר למוסד ה – ICC.
42. בעניין זה ראו חקירת מומחה המבקש שמסכים לכך שפרשנות הסכם הפשרה הינה בהתאם לחוק השוויצרי, וכך גם יש לפרש את פסק הבוררות, עמ' 69 שו' 16-21; הודאת המבקש בכך שבכל סכסוך בין הצדדים אמור להכריע מוסד ה – ICC, עמ' 212 שו' 15-19; דברי מומחה המשיב שטוען שהסמכות מסורה למוסד ה – ICC, עמ' 96 שו' 15-17.
43. בהיותו מודע לתנית הבוררות, מנסה המבקש לטעון שאין כלל מחלוקת כנה; כי כל הטענות שבפי המשיב הן טענות ממוחזרות; שתנית הבוררות "מוצתה" בהליך שהתנהל בפני מוסד ה – ICC, וכעת, משנקבע כי הסכם הפשרה שריר וקיים, וחלפו 14 יום לביצוע התשלום, אין בפי המשיב כל טענה אמיתית; כל רצונו הוא רק למשוך זמן ולהסב לו עלויות בהפניה נוספת לבוררות, ולמעשה מתבקשת אכיפה של החיוב שאינו שנוי במחלוקת כנה. בעניין זה טוען המבקש שסעד של אכיפה אינו כפוף לתנית הבוררות וניתן לבצעו בכל מקום, ובכלל זה בישראל – ראו דברי המבקש בעמ' 230, שו' 22-23.
44. איני מקבלת עמדתו זו של המבקש, הרותמת את העגלה לפני הסוסים. בין אם מדובר במחלוקת כנה בין אם לאו (ועל כך בפרק הבא), אין סמכות לבית משפט לקבוע קיומו או העדרו של חיוב כלשהו בהתאם להסכם הפשרה. תנית הבוררות הינה מפורשת; הדין החל על ההסכם הינו הדין השוויצרי; גם המבקש והמומחה מטעמו מסכימים כי כל החיובים שבהסכם הפשרה "הוקפאו" עד למועד מתן פסק הבוררות, ראו בעניין זה חקירת מומחה המבקש בעמ' 62 שו' 21-23, עמ' 63 שו' 1; מכאן שחובת התשלום התגבשה, אם בכלל, רק לאחר המועד שניתן פסק הבוררות. הבחינה האם התגבשה חובת התשלום במועד המאוחר למועד פסק הבוררות יכולה להיעשות אך ורק בהתאם לדין השוויצרי ובהתאם לתניית הבוררות שנכללה בהסכם הפשרה.
45. התרשמותי היא כי המבקש מנסה לעשות מעקף של תנית הבוררות על מנת לחסוך בעלויות, וראו בעניין זה דברי מומחה המבקש בעמ' 126 שו' 15-18; התרשמותי היא שהמבקש מבקש " להשתמש בביהמ"ש לפשיטת רגל כקיצור דרך, שנועד להחליף תביעה אזרחית כנגד חייב נטען", וזאת בלשון פס"ד במירה. זאת אין להתיר, ולטעמי יש לדחות את הבקשה, המבוססת כאמור על הסכם הפשרה, מטעמי סמכות ופורום.