57. מכאן שלמעשה המבקש מבקש לנקוט בישראל בפעולה שנעצרה בשוויץ; אותה מדינה לה יש את סמכות השיפוט סירבה לאכוף את הסכם הפשרה והיה מקום לנקוט בהליך משפטי נוסף. אמנם, הדין בישראל אינו בהכרח זהה לדין השוויצרי (אם כי הדימיון רב, וראו פס"ד ארלנגר), אך ניתן להשליך מכך לעניין ה"מחלוקת הכנה".
58. אם אסכם פרק זה, מסקנתי היא כי אין בפנינו חוב קצוב וודאי; חוב שכזה עדיין מוכחש על ידי המשיב; קיימת טענה של מניעות מלדרוש חוב זה, לאור פסק הבוררות וטענת מעשה בית דין, וטענה זו מקומה להתברר בשוויץ, על פי הדין השוויצרי; קיימות טענות המאוחרות למועד מתן פסק הבוררות, שלא נבחנו על ידי טריבונל כלשהו, טענות שלא נטענו בחלל ריק וזכו גם לחיזוק מעדות המבקש עצמו – ראו למשל עדותו בעמ' 332 לגבי המשך ההליכים בצרפת, לאחר מתן פסק הבוררות. איני סבורה שזהו תפקידו של בית משפט של פשיטת רגל לבחון טענות הנוגעות להפרת הסכם הפשרה ולקיומה של חובת תשלום מכוחו, כל זאת כשכלולה תניית בוררות באותו הסכם פשרה ממש. איני יכולה לקבוע שכל טענות המשיב מהוות "מחזור" של טענות שנדחו, ואם הדבר היה כה פשוט, מן הסתם היה לכך ביטוי בפסק הבוררות; בבקשת ההבהרה; בהליך האכיפה בשוויץ. כפי שהגעתי למסקנה בפרק הקודם – מטעמי נוחות ושיקולים כלכליים בחר המבקש לזנוח את הליך האכיפה בשוויץ; בחר שלא להגיש בוררות נוספת, למרות שגם לשיטת המומחה מטעמו, אין מניעה לכך, רק שהדבר מסב "עלויות נכבדות" (עמ' 126 שו' 8, 15).
59. בנסיבות אלו, סבורה אני כי קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים הדורשת ליבון על ידי הערכאה המוסמכת, וראו ע"א 2930/09 אלי רייפמן נ' CCM MASTER QUALIFIED FUND ואח', (21.11.2010) [פורסם במאגרים]. אמנם באותו מקרה אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא קיימת מחלוקת כנה, אולם זאת בין היתר לאחר שבימ"ש הגיע לכלל מסקנה שקיומו של החוב לא הוכחש בזמן אמת ע"י החייב, ורק במסגרת תגובתו לבקשת הכינוס הועלו טענות מרמה. זה אינו המקרה שלפנינו, שכבר מיד בסמוך לאחר מתן פסק הבוררות הכחיש את חובת התשלום וטענותיו אלו מצריכות, למצער, בירור.
האם למשיב "מגורים בישראל", לצורך עמידה בסעיף 2 לפקודה?
60. למעשה, לאור מסקנותיי עד כה, אין כלל מקום לבחון את השאלות הנוספות העומדות לדיון. למעלה מן הצורך, אתייחס אליהן בקצרה.
בע"א 397/87 יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י מ"ד (2), 397, בעמ' 406 (להלן: "פס"ד גיל") התייחס בית המשפט לחלופות שבסעיף 2 לפקודה : "סעיף 2(א)(2) לפקודה מביא במסגרת הגדרתה של התיבה "חייב" את המבחן שביטויו בזיקת המגורים. הזיקה האמורה יכולה ללבוש שתי צורות חלופיות, אשר שתיהן עצמאיות ונפרדות זו מזו, אם כי ייתכן ששתיהן יתקיימו בעת ובעונה אחת. ראש אחד של סעיף 2(א)(2) עניינו מגורים כרגיל בישראל, וזה הרישא של הסעיף. הסיפא מביא את הראש השני, ועניינו מקום מגורים בישראל. הבאתן של שתי החלופות זו לצד זו מבטאת רצון לרבות, שהרי אחרת אין להבין, מדוע איזכרו את שתיהן, האחת לצד רעותה.
החלופה הראשונה, המובאת במילים "גר כרגיל בישראל", עניינה באופייה של השהות של האדם בישראל: היא באה לבטא שהות בישראל - ותהיה זאת אפילו רק שהות קצובה בזמן - כחלק משיגרת חיים ומתוך כוונה מוגדרת, כפי שעוד יבואר, גם אם אין לאדם דירה אשר אליה יש לו זיקה קניינית מסוג כלשהו.
החלופה השנייה פונה אל מבחן, השם את הדגש על נתון טריטוריאלי, היינו על קיומו של מקום, הנחשב לדירתו של האדם אשר בה הוא יכול להתגורר לפי רצונו, בין אם הוא שוהה בדרך כלל בישראל ובין אם לאו. עניין זה מחודד על-ידי נקיטת לשון "היה לו בה". לעניין זה, אין נפקא מינה אם המדובר על דירה שבבעלותו, על דירה שכורה או על מקום מוגדר, שהזיקה אליו נוצרת באופן אחר (כגון חדר בדירת הורים). אינני כולל בסוג זה רכישת דירה למטרות עסקיות בלבד (למשל, לשם מכר חוזר או השקעה), מבלי שהאדם קובע אותה, לפי הנתונים האובייקטיביים, כמקום המיועד למגוריו שלו."