26. כלומר, המבקש מבהיר שבקשתו אינה נסמכת על פסק הבוררות אלא על הסכם הפשרה, שתוקפו הוכר בפסק הבוררות. בעניין זה מוסיף המבקש וטוען, כי אין מחלוקת כנה בקשר עם יתרת התשלום וכל הטענות אותן מעלה המשיב מדוע כביכול אין צורך לבצע תשלום זה, נדחו במסגרת פסק הבוררות. בנוסף חוזר המבקש על טענותיו בדבר סמכותו של ביהמ"ש זה לדון בבקשה והתקיימות התנאים, הן לעניין הגדרת "חייב" והן לעניין קיומו של חוב, כמוגדר בפקודה ובהלכה.
עמדת כנ"ר
27. לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים הגיש הכנ"ר את עמדתו הראשונית לעניין צו הכינוס המבוקש, ראו עמדתו מיום 1.9.16. עפ"י העמדה הראשונית של הכנ"ר, המשיב עונה להגדרת "חייב" כאמור בסעיפים 2(א)(2) ו-2(א)(3) לפקודה. לשיטת הכנ"ר, לסיגלית דירה בבעלותה והיא היוצרת זיקה למגורים בישראל. הכנ"ר מזכיר את ההלכה שאותה דירה אינה אמורה להיות הדירה בה מתגורר המשיב או שתהיה בבעלותו, אלא שדי שיוצרת היא זיקה כלפיו ומעניקה לו מקום לשהות בו. הכנ"ר מציין שהחייב הינו אזרח ישראלי ובעל תעודת זהות ישראלית ויש לו זיקה כללית נרחבת למדינת ישראל ולפיכך יש לביהמ"ש של פשיטת רגל בישראל סמכות לדון בבקשה. בכל הנוגע לשאלת קיומו של חוב, עמדתו הראשונית של הכנ"ר הייתה, כי משילוב הוראות הסכם הפשרה ופסק הבוררות עולה שהמשיב חייב למבקש סך של 140 מיליון דולר ואין בפי המשיב טענות המקימות "מחלוקת כנה" בין הצדדים. משכך, סבר הכנ"ר שיש לברר את הבקשה בישראל, במסגרת הליכי פשיטת רגל.
28. כפי שכבר תיארתי לעיל, עד אשר התבררה הבקשה העיקרית חלף זמן לא מבוטל, בין היתר לנוכח הקשיים בהגעתו של המבקש לישראל, בביצוע המצאות של כתבי בי"ד לסיגלית, הגשת בקשות ביניים שונות הנוגעות לחשיפת הסכם הממון, הבהרת צו איסור הדיספוזיציה שניתן, צמצומו או ביטולו. לבסוף ובהמלצת ביהמ"ש התקיים הדיון בתיק העיקרי, במהלכו נשמעו העדים והוגשו סיכומים. הכנ"ר הגיש את סיכומיו לאחר שהונחו בפניו סיכומי הצדדים. מסקנתו ועמדתו של הכנ"ר בסיכומיו, לאחר שמיעת הראיות, הייתה שונה מהעמדה הראשונית, ובפרק הסיכום נרשם כך:
"לאור האמור לעיל סבור הכנ"ר כי בשלב זה הבקשה אינה עומדת בתנאי הפקודה ולא ניתן ליתן צו כינוס לנכסי המשיב ולהכריזו כפושט רגל. ככל ויינתן פסק בוררות, שבצדו הוראה אופרטיבית המורה על חוב המשיב, ובכפוף לכך שפסק הבוררות יאושר כדין, ייתכן וניתן יהיה לחזור ולהידרש לבקשה בשנית".