.
.
.
יריב לוין: אני בהחלט הייתי רוצה לראות איזה נוסח שאנחנו יכולים להסכים עליו כאן, אני מעדיף את זה. אני מוכרח לומר, האם משמעותי או מכריע? זה נראה לי פער מילים שהמשמעות שלו היא לא גדולה ואני באופן אישי הייתי יכול להתכנס אליו...
.
.
.
יריב לוין: ...אני מבין שהוויכוח הוא בין 'המכריע' לבין 'המשמעותי'. אני לא רואה את זה כוויכוח מהותי. אני הייתי מעדיף שייכתב 'מכריע', אבל אם רוצים 'משמעותי', אני לא רואה בזה...
(פרוטוקול 310, בעמ' 14-12) [ההדגשות הוספו – א.ר.]
- על רקע דברים אלה, ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו. כך, מחד, משכלל המחוקק בסיפא של סעיף 25(א) המתוקן את המילה "לשון" – מילה שנעדרה מן הנוסח הקודם של הסעיף – ברור כי ביקש להבליט את חשיבותה של הלשון החוזית; אולם, מנגד, משהתייחסות זו מצאה את ביטויה בסיפא של הסעיף בלבד, נדמה כי המחוקק לא ביקש להעניק לה בכורה. עמדה על כך המלומדת פרופ' נילי כהן בדבריה הנכוחים:
והנה הטקסט החדש של סעיף 25(א) מעמיד את לשון הטקסט והנסיבות על בסיס שווה, בדומה למה שנקבע באפרופים... אמנם הסיפא של הסעיף המתקן מדגיש ש'אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו'. אך בעוד שבנוסח הקודם נפתח הסעיף בכלל הקובע את הקדימות הראשונית של הטקסט החוזי, כאן נשמט כלל קדימות המסמך לסיפא. במילים אחרות, ההתייחסות השוויונית לנסיבות ולמסמך והצבת הכלל של עליונות המסמך בסיפא, מעמעמות את מעמד הבכורה של המסמך החוזי (כהן, בעמ' 105-104).
- לנוכח זאת, נקל לראות כי הפירוש הנכון של התיקון לחוק הוא זה אשר לפיו הסיפא של הסעיף מבטא את החזקה הפרשנית בדבר פירוש החוזה בהתאם לפשט לשונו. פירוש זה הוא הפירוש היחיד, מבין השלושה, אשר מעניק ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות. כך, הפירוש שלפיו אין בסיפא כדי להוסיף על הרישא, מותיר אמנם את מקומה החשוב של הלשון על כנו (שכן מקום זה הוקנה לה כאמור כבר בפסיקה), אולם לא מדגישו; ואילו הפירוש שלפיו יש להימנע מבחינת נסיבות העניין כאשר לשון החוזה נחזית כברורה, מעניק ללשון משקל מכריע בפרשנות החוזה.
זאת ועוד. במהלך תהליך החקיקה, עברה הצעת החוק, כפי שראינו לעיל, שינויים רבים. במסגרת זאת, עמדו לפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מספר גרסאות שונות של הצעת החוק, בין אם באופן כתוב ובין אם בעל-פה. חלק מן הגרסאות כלל לא נגעו, כפי שצוין, ליחס שבין לשון החוזה לנסיבות העניין. אולם מבין הגרסאות אשר עסקו בכך, ניתן למצוא, מצד אחד, גרסאות שבהן נכתב במפורש כי יש לפרש חוזה, בשלב הראשון, על-פי תוכנו המילולי בלבד, וכן גרסאות שבהן הוצע לקבוע כי כאשר לשון החוזה ברורה וחד-משמעית, יינתן לה משקל מכריע בפרשנות החוזה; ומצד שני, ניתן למצוא גם גרסאות שבהן הוצע לעגן בחקיקה רק את הרישא של התיקון, בתוספת התייחסות רפה לחשיבותה של לשון החוזה. משגרסאות אלה נדחו כולן, ומשנתקבלה תחתם גרסה אחרת, ברור כי אין לפרש את הגרסה שנתקבלה לבסוף באופן שקורא לתוכה את אחת מן הגרסאות שנדחו.