- כללו של דבר, גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית; ונבהיר: איזון זה, בין שני הערכים, נקבע בפועל כאיזון הראוי בפסק הדין בעניין אפרופים. בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, קבע בית משפט זה – בהרכב מורחב של תשעה שופטים – כי איזון זה הוא אכן האיזון הראוי. כך היה גם בעוד עשרות פסקי דין שניתנו בנושא זה על-ידי בית המשפט העליון בשנים שחלפו מאז פסק הדין בעניין אפרופים; וכך הוא הדבר גם לאחר התיקון לחוק. המחוקק, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת, ומן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לא ביקש לבטל איזון זה, ולבכר את אחד הערכים על-פני השני; אלא, ביקש הוא, תחת זאת, אך לחדד ולהבהיר, כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות. כאמור, משקל מסוג זה – לא יותר, אך גם לא פחות – ניתן ללשון באמצעות פירוש הסעיף, באופן שעליו עמדנו לעיל.
- אחר דברים אלה, נבקש לשוב ולהזכיר כי פירוש הסעיף, באופן שנצמד ללשון החקיקה, מביא דווקא ל"פריצת" הגבולות הלשוניים שהוצבו בעניין אפרופים ובפסיקה שבאה בעקבותיו, באופן שמקרב את שיטת הפרשנות לעבר זו שנתפסת כ"מיתולוגיה של אפרופים". עם זאת, בחינה של נסיבות החקיקה מלמדת כי לשון החוק אינה מבטאת נאמנה את כוונת המחוקק, אשר ביקש כאמור להדגיש את חשיבותה של לשון החוזה בתהליך הפרשנות. אי-לכך, כדי לתת ביטוי לכוונתו האמיתית של המחוקק, נאלצנו לחרוג, במקרה זה, מן הפשט של הלשון ולבחון את הנסיבות שליוו את התיקון. כך יש לעשות – כפי שראינו – גם בעת פירוש חוזה.
- טרם שנעבור לבחינת המקרה שלפנינו, נבקש להעיר בתמצית שלוש הערות. ראשית, כפי שצוין, בע"א אליהו הביע השופט י' דנציגר את דעתו, אשר נותרה כדעת יחיד, כי "ההיסטוריה החקיקתית של התיקון לסעיף 25(א) לחוק החוזים מלמדת כי עסקינן בתיקון מהותי של הוראות החוק העוסקות בפרשנות חוזה, תיקון המבטא את העמדה הנורמטיבית בה בחר המחוקק, עמדה הנותנת משקל מכריע ללשון החוזה אך אינה שוללת פניה לנסיבות החיצוניות לצורך פרשנותו מקום בו הלשון החוזית אינה ברורה" (פס' 3 לפסק דינו) [ההדגשה הוספה – א.ר.]. כפי שהוסבר לעיל, ההיסטוריה החקיקתית דווקא מלמדת כי יש להעניק ללשון החוזה משקל משמעותי – אך לא משקל מכריע.