הנה כי כן, הלוואה עומדת כלל אינה "גמלה", כהגדרתה בהסכם, ומשכך בוודאי שאינה בת-שיפוי מכוח ההסכם. למען שלמות התמונה, ואף שיכולנו לעצור את דיוננו כאן, נמשיך ונבחן גם את יתר שאלות המשנה.
- שאלת המשנה השנייה – "שילם או משלם"?: על-פי האמור בהסכם הניידות, אוצר המדינה משפה את המוסד בגין הסכומים שמוענקים לנפגעים כהלוואה עומדת, כך שבפועל אוצר המדינה הוא שמממן את סכומי ההלוואות העומדות. בת"א דולב, קבע בית משפט השלום כי הביטוי "שילם או משלם" אינו מוציא מגדרו מקרים שבהם המוסד "משלם" סכומים הממומנים על-ידי אוצר המדינה; אולם, יחד עם זאת, באותו עניין, קבע בית המשפט כי על הסכומים הממומנים על-ידי האוצר להוות, לכל הפחות, חלק מתקציב המוסד. קביעות אלה אומצו בהמשך על-ידי מותבים נוספים, ובכלל זה גם על-ידי שני המותבים שדנו בענייננו.
לא נותר לנו אלא להצטרף אליהם. מבחינה מילולית, הביטוי "שילם או משלם" אינו בורר בין המקורות התקציביים השונים של המוסד. כך, המוסד יכול "לשלם" סכומים שמקורם באוצר המדינה כפי שהוא יכול "לשלם" סכומים שמקורם במקור תקציבי אחר – דוגמת תשלומי מבוטחים. יתר על כן, משאין חולק כי הוראות ההסכם חלות על סכומים המשולמים לנפגעים כקצבת ניידות, אשר גם היא – בדומה להלוואה עומדת – מוסדרת בהסכם הניידות וממומנת על-ידי אוצר המדינה, ברור כי אין כל נפקות, לעניין תחולת ההסכם, למקור התקציבי המממן את ההלוואה העומדת.
עם זאת, כפי שקבע בית משפט השלום בת"א דולב, וכפי שקבעו בעקבותיו גם הערכאות דלמטה שדנו בענייננו, דרישת ה"שילם או משלם" מחייבת כי הלוואה עומדת הניתנת למוגבל בניידות תהווה חלק מתקציב המוסד – קרי: תיכנס לתקציב המוסד ממקור תקציבי כלשהו ותצא מתקציב המוסד לטובת הנפגע. אחרת, המוסד אינו "משלם" דבר, אלא מהווה, לכל היותר, מתווך או "צינור" במשולש היחסים של אוצר המדינה, המכס והמוגבל בניידות, שתפקידו מסתכם בשיגור רשימה של מוגבלי ניידות זכאים למכס ובהעברת כספים מהזכאי למשרד האוצר במקרים שבהם נדרש הזכאי להחזיר חלק מן ההלוואה.
- מכל מקום, הצדדים אינם מערערים לפנינו על קביעות אלה, ומשכך אין עוד צורך להרחיב. תחת זאת, חלוקים הצדדים בשאלה אם המוסד עמד בנטל הנדרש על מנת להוכיח כי סכומי ההלוואות העומדות משולמים מתוך תקציבו. בענייננו, קבעו הערכאות דלמטה כי המוסד לא עמד בנטל הנדרש, וכך נקבע עוד פעמים רבות בפסיקה (ראו, בין היתר: ת"א דולב ופסק הדין שבערעור – ע"א דולב; ת"א ביטוח ישיר ופסק הדין שבערעור – ע"א ביטוח ישיר; ת"א הפניקס; ת"א אליהו, ת"א ישיר-איי-די-איי). אף-על-פי-כן, כאמור, המוסד סבור אחרת. לראיה, מציג הוא שני פסקי דין שתומכים – כך לטענתו – בעמדתו: האחד – ת"א (מחוזי חי') 880/06 עוז נ' עמותת מדרשית נעם ([פורסם בנבו], 13.5.2010) (להלן: ת"א עוז), שניתן בהקשר של תביעת שיבוב שהוגשה מתוקף הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, שלא על-פי ההסכם; והשני – ת"א (מחוזי י-ם) 9329/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 22.4.2009) (להלן: ת"א הדר), שניתן בעניין ההסכם. באלה, עם זאת, אין כדי להושיעו. ראשית, בת"א הדר לא עמדו חברות הביטוח על טענותיהן לעניין הלוואות עומדות, ומשכך בית המשפט כלל לא בחן את שאלת התקציב, וממילא גם לא קבע כל ממצא פוזיטיבי ביחס אליה. שנית, וזה העיקר – אף אם יש בנמצא פסקי דין אשר הגיעו למסקנה שונה מזו שאליה הגיעה באופן עקבי הפסיקה, ונדמה כי פסק הדין בת"א עוז הוא אכן כזה, נוטים אנו לאמץ את גישת "הרוב" בעניין זה, שכן המוסד נמנע ביודעין, הן בענייננו הן בעניינים האחרים, מלהציג את תקציבו כראיה לפני בתי המשפט. זאת, אף שניתנו לו מספר הזדמנויות לעשות כן, ולמרות הפצרות חוזרות ונשנות מצד בתי המשפט השונים. לעניין זה יפים דבריו של חברי, השופט ס' ג'ובראן, בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פס' 26 ([פורסם בנבו], 27.7.2008):