עם זאת, נדמה כי לנסיבה בדבר הימנעותו של המוסד מלדרוש מחברות הביטוח השונות שיפוי בגין הלוואות עומדות עד לשנת 2004 (ואולי מעט קודם לכן), יש גם משמעות כללית יותר. בנסיבה זו, כך נדמה – ועמד על כך, בצדק, בית משפט השלום בענייננו – יש כדי ללמד שאף המוסד עצמו לא סבר כי הוא זכאי, מכוח הוראות ההסכם, לשיפוי בגין הלוואות עומדות. המוסד, מצידו, טוען לפנינו כעת, כפי שטען גם לפני הערכאות הקודמות, כי אין לייחס להימנעותו כל משקל, בשל שעד לשנת 2002 כלל לא ניתן היה לשלוח לחברות הביטוח דרישות שיפוי. זאת – כך נטען – לנוכח קיומם של מספר קשיים מעשיים, אשר הגבילו את יכולתו של המוסד לאמוד את החלקים היחסיים מתוך ההלוואות העומדות אשר צפוי היה כי יוחזרו על-ידי המוגבלים בניידות.
- אין לקבל את הסבריו של המוסד. בית משפט השלום קבע, לאחר שבחן את מכלול הראיות שהוצגו לפניו, כי הסבריו של המוסד לעניין זה אינם משכנעים. בית המשפט קבע כי המוסד לא הצליח להצביע על השינויים הספציפיים אשר הביאו לכך שכיום ניתן לחשב את ההחזר הצפוי בגין הלוואות עומדות, בעוד שבעבר לא ניתן היה לעשות כן. לא זו אף זו, בית המשפט הוסיף וקבע כי קיימות בהסבריו של המוסד סתירות פנימיות למכביר. בקביעות אלה אין אנו רואים מקום להתערב. יתר על כן, גם אם נקבל את טענות המוסד בדבר הקושי בחישוב גובה ההחזר, נתקשה לקבל את האפשרות כי לא התעורר במהלך עשרים וחמש השנים שמאז כריתת ההסכם ועד לתביעת השיפוי הראשונה, ולו מקרה אחד פשוט דיו (למשל מקרה שבו ההחזר של הזכאי עמד על אפס ש"ח), אשר ניתן היה לתבוע בגינו שיפוי.
לנוכח זאת, התמונה העולה מן הנתונים השונים היא כי המוסד הנהיג מדיניות של אי תביעת שיפוי בגין הלוואות עומדות. מדיניות זו הייתה כללית והיא לא הייתה כרוכה רק בוויתור על תביעות במקרים מסוימים שבהם היה קיים קושי מיוחד. משהתנהגות המוסד בעניין זה הייתה עקבית, ניתן ללמוד ממנה על אומד דעתו, ודרך כך – גם על אומד דעת הצדדים להסכם.
- הנה כי כן, ההתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים – כפי שהוא משתקף מלשון ההסכם ומנסיבות העניין – מובילה למסקנה ברורה שלפיה ההסכם לא מעניק למוסד את הזכות לדרוש מחברות הביטוח שיפוי בגין הלוואות עומדות לרכישת רכב.
לפני סיום, נבקש להתייחס לשתי טענות נוספות שהועלו על-ידי הצדדים – טענות שאינן כרוכות בהסכם גופו: הטענה הראשונה, מטעם המוסד, היא כי המשיבות מושתקות מלטעון כנגד דרישות השיבוב, שכן חברות הביטוח השונות נוהגות לנכות את סכומי ההלוואות העומדות מתוך הסכומים המשולמים לנפגעים. בכך אין ממש. מבלי להביע דעה לעניין תחולת כללים של מניעות או השתק במקרים כגון דא, עיון בפסקי הדין השונים שהובאו על-ידי המוסד להוכחת הניכויים מטעם חברות הביטוח, מגלה כי באותם עניינים כלל לא דובר בהלוואות עומדות – בחלק מן המקרים דובר בקצבאות ניידות ובמקרים אחרים דובר בהלוואות לרכישת רכב הניתנות למימון מחיר הרכב עצמו, בנוסף וללא קשר להלוואות העומדות הניתנות לכיסוי המיסים החלים על הרכב בעת רכישתו.