הטענה השנייה, מטעם המשיבות, היא כי לנוכח ריבוי ההתדיינויות הקודמות בנושא, קיים בענייננו מעשה בית דין מסוג השתק עילה או השתק פלוגתא, המחייב את דחיית בקשת רשות הערעור. הכרעה בטענה זו אינה פשוטה, בשל היעדר הזהות שבין הצדדים להליכים השונים, אולם לנוכח התוצאה שאליה הגענו, ממילא אין עוד צורך כי נידרש לכך.
משכך, ולנוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
אחר דברים אלה
- למקרא חוות דעתו של חברנו, השופט נ' הנדל, נבקש להוסיף עוד שתי הערות.
הראשונה – לשיטת חברנו, סעיף 25(א) המתוקן מעגן את השיטה הפרשנית הבאה: תחילה, על בית המשפט לבחון אם לשון החוזה "מפורשת" באמצעות בחינת כל הראיות המצויות לפניו – ובכלל זה, כל הנסיבות החיצוניות הרלוונטיות לעניין. בהמשך לכך, אם סבור בית המשפט כי לשון החוזה "מפורשת", שומה עליו לפרש את החוזה על-פי לשונו בלבד. לעומת זאת, אם סבור בית המשפט, לאחר בחינת כל הראיות הרלוונטיות, כי לשון החוזה אינה "מפורשת", נדרש הוא לפרש את החוזה בהתאם ללשון ולנסיבות גם יחד (ראו: פס' 5.ה.-5.ו. לפסק דינו).
חברנו מוצא שוני עקרוני בין גישתו הפרשנית לגישתנו, כפי שתוארה לעיל. עם זאת, לשיטתנו, למרות ההבדלים הרטוריים שבין שתי הגישות, מן הבחינה המהותית חד הן; שהרי אם לאחר בחינה מצרפית של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, מגיע בית המשפט למסקנה כי אומד דעתם של הצדדים "משתמע במפורש" מלשון החוזה, ממילא אין עוד משמעות לשאלה אם יפרש הוא את החוזה על-פי לשונו בלבד או תוך בחינה מקבילה של הלשון והנסיבות.
השנייה – חברנו סבור כי גישתו הפרשנית מצמצמת את שיקול הדעת השיפוטי, בעוד שגישתנו הפרשנית מרחיבה אותו (ראו: פס' 5.ז. לפסק דינו). לדברים אלה אין בידינו להסכים. זאת הן בשל ששתי הגישות, כאמור לעיל, זהות מן הבחינה המהותית, הן בשל שהשאלה אם הלשון "מפורשת", אם לאו, היא ממילא שאלה שבשיקול דעת. כך, יש שאחד יאמר כי לטעמו הלשון "מפורשת", ואילו אחר יסבור כי הלשון כלל אינה כזו. כפי שמציין חברנו, מציאות זו היא אף המציאות הרווחת, בעת קיומה של מחלוקת חוזית, שכן "בתביעה הנוגעת לפרשנות לשון החוזה, סביר להניח כי במקרים רבים יחלקו הצדדים האם הלשון מפורשת, אם לאו" (פס' 5.ה. לפסק דינו). שיקול דעת זה, יש לציין, אף היה חלק אינטגראלי מ"תורת שני השלבים", עת שבית המשפט נדרש לשאלה אם אומד דעת הצדדים משתמע באופן ברור מתוך לשון החוזה.