- סוף דבר, הערעור נדחה. המוסד יישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבות בסך 30,000 ש"ח.
המשנה-לנשיאה
השופט ס' ג'ובראן:
מצרף אני את דעתי לדעתו של חברי, המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, הן ביחס לתוצאה שלפיה דין הערעור שלפנינו להידחות, הן ביחס לעמדתו ביחס להשפעת תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: התיקון), על ההלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזון בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: עניין אפרופים) ומאוחר יותר אושרה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) (להלן: עניין מגדלי הירקות).
בעניין מגדלי הירקות הבעתי את השקפתי בכל הנוגע להלכת אפרופים ולהשפעתה על האופן שבו יפרש השופט חוזה המובא בפניו. וכך כתבתי שם:
"אף אני סבור, כי הילכת אפרופים ...מאפשרת למערכת בתי המשפט להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה מטרת התקשרותם ומה היה למעשה רצונם.
(...)
השיקול העיקרי שצריך לעמוד ביסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה. כדי להתחקות אחר כוונתם ולקדם את תועלתם, על בית-המשפט להתחשב בכל מקור רלוואנטי, לא רק בלשון שנקטו הצדדים, אלא גם באילו נסיבות נערך החוזה.
(...)
יחד עם זאת... ראוי בעיני להדגיש, כי מאחר ובידי הפרשן, הם בתי המשפט, כלי פרשני ניכר, שבאמצעותו עליו להגיע להבנת אומד דעת הצדדים לחוזה, יש לנהוג בחיפוש אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בזהירות מרבית ומתוך ניסיון לרדת לסוף דעתם. לשם כך, על הפרשן לבדוק בציציות את לשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות באופן רציף ולנהוג במקצועיות ובזהירות בהתבסס על מכלול הממצאים".
עמדתי זו בעינה עומדת, על אף הביקורת שהופנתה כלפי הלכה שנקבעה בעניין אפרופים בספרות המשפטית (ראו בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט א' ריבלין). לטעמי, הכלים לחשיפת תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, שהותוו באותה פרשה, וחודדו בעניין מגדלי הירקות, מאפשרים לחשוף את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה ולהגיע לתוצאה צודקת, וזאת מבלי לפגוע בחופש החוזים או בוודאות המשפטית.
לטעמי, כלים אלה יכולים להמשיך ולשמש אותנו בפרשנות החוזה אף לאחר התיקון לחוק החוזים. למעשה, מקובלת עלי עמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, לפיה אימץ התיקון, ברישא של סעיף 25(א), את המבחן החד-שלבי שנקבע בעניין אפרופים, שלפיו יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו. אף הסיפא של הסעיף, אין בה כדי לסטות מההלכות שנקבעו בבית משפט זה, שכן אף בטרם נחקק התיקון, הייתה קיימת חזקה, אשר ניתנת לסתירה, שלפיה פרשנות החוזה היא הפרשנות שתואמת את המשמעות הרגילה והטבעית של לשונו (עניין אפרופים, בעמודים 314-313). לפיכך, מסקנתו של חברי השופט א' ריבלין, כפי שהיא מוצגת בפסקאות 28-26 לחוות דעתו, מקובלת עלי, מהנימוקים שהוצגו שם.