- ראוי לציין שמאז נחקק חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בוצעו בו שני תיקונים בלבד. כל אחד מהם מתייחס לסעיף 25 לחוק שנושאו "פרשנות חוזה". התיקון הראשון בוצע בשנת 1981, וערך התאמה בין סעיפים שונים של חוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ופקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לבין סעיף 25. תיקון מעין זה הינו במהותו קבלת כללי פרשנות בסיסיים, ואין בו משמעות ממשית. לעומת זאת, כאמור, תיקון מס' 2 בא לעולם על רקע הסתייגות מפסקי הדין בעניין אפרופים וארגון מגדלי הירקות. כדי לעמוד על התפתחות החקיקה, מונחים לפנינו ארבעה מסמכים: א. הצעת חוק החוזים (חלק כללי)(תיקון – כללי פרשנות חוזה), התשס"ט-2009; ב. פרוטוקול מס' 220 מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט (להלן: "הועדה", י"ז בתמוז התשע"א, 29.6.2010); ג. הצעת חוק החוזים (חלק כללי)(תיקון מס' 2)(כללי פרשנות חוזה), התש"ע-2010, ה"ח הכנסת 335, 198; ד. פרוטוקול מס' 310 מישיבת הועדה (כ"ח בטבת התשע"א, 4.1.2011).
עיון במסמכים אלה מלמד כי החוק עבר מסע שינויים. לפי המסמך הראשון, הצעת החוק משנת 2009: "חוזה יפורש על פי תוכנו המילולי; היה תוכנו המילולי בעל מספר משמעויות, יועדף הפירוש הגורע מזכויותיו של מנסח החוזה". הפרוטוקולים מדיוני הועדה משקפים הצגתן של עמדות שונות בין מספר חברי כנסת, נציגי התעשיינים ולשכת עורכי הדין מחד, ונציגי משרד המשפטים מן הצד האחר. האחרונים ביקשו בעיקר לבלום את הליך החקיקה. בין לבין, בשנת 2010 שונה נוסחה של הצעת החוק, ולפיה: "חוזה יפורש באופן שתואם, ככל הניתן, את הפירוש שניתן לו על ידי הצדדים". הדיונים בוועדה התייחסו גם להיקף שיקול דעתו של בית המשפט, ובאיזה מידה רשאי הוא להגיע לתוצאה על בסיס אפשרות אחרת השונה מהתוצאות הנטענות על ידי הצדדים. התיקון כפי שנחקק שונה מההצעות שהועלו בתהליכי החקיקה. נוכח גלגולי התיקון והפער בין עמדות הצדדים, נכון לטעמי לבחון את הפשרה על פי התוצאה. קרי – התיקון עצמו. מעבר לכך שישנו קושי אמפירי-עובדתי בגילוי העמדה הסובייקטיבית של המחוקק על ידי אמרות מלאות או ספורדיות של חלק מקבוצת המחוקקים ונציגים מנציגים שונים, אין לתת את הבכורה בפרשנות חוק לתכלית הסובייקטיבית בדמות כוונת המחוקק. אמנם, כוונת המחוקק מהווה כלי עזר, אך זאת במקרים מתאימים, ואין להעניק לה משקל מעבר למידותיה. אמרות שונות במהלך תהליך פשרה מורכבת עשויות לשקף דווקא שלבים שונים של משא ומתן, מאשר את התוצאה המוגמרת (ראו התייחסותו של פרופ' דבורקין לקושי האמפירי האמור:Ronald Dworkin ,Law’s Empire (1986) 313-354, הובא בע"א 280/09 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מילגם חניה סלולארית בע"מ [פורסם בנבו] (22.2.2011); הסתייגותו של פרופ' ברק מהסתמכות יתר על התכלית הסובייקטיבית של החקיקה: ברק, פרשנות במשפט, 214, 220, 224, 389 וברוח דומה פסק הנשיא א' ברק בבג"צ 142/89 תנועת לאור נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3), 529 וע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס-חקק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(5), 64, עמ' 110-111; ולדוגמא להפנייה לכוונת המחוקק כדי לעמוד על פרשנות החוק ראו ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה ואח' נ' אברהם שליסל ואח' [פורסם בנבו] (22.2.2011) וחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה ושלי שם). בענייננו, כאמור, אינני סבור כי מקרה זה מצוי בגדרם של המקרים בהם יוענק משקל כה רב לדיוני הוועדה. זאת בשל חלוקי הדעות הממשיים בין חברי הוועדה ואלה שהעידו בפניה, וניסוחיו השונים של התיקון שהוצעו לאורך הליך חקיקתו.