ההיבט השני לשאלת ההירארכיה בעל מאפיין נורמטיבי יותר. עסקינן בפירוש חוזה. האחרון הוא המוסד היוצר ומשקף את מפגש הרצונות של הצדדים. מוסד זה – החוזה – בכוחו להטיל חיובים בדין על צד, שלולא החוזה היה פטור מהם. תפקידו של השופט לפרש את החוזה. החוזה הכתוב הינו מסמך היוצר את ההסכמה ומתעד אותה. בתחרות בין לשון החוזה לבין נסיבותיו, יש לזכור כי בעוד הראשונה עלולה להיות לא ברורה, האחרונות עלולות להיות לא רלוונטיות. אל לבית המשפט להתרחק מחשיבותה של לשון החוזה, שהיא המסגרת אשר נועדה לבטא את אומד דעת הצדדים. מנימוקים אלה, שותף אני – בכל הקשור לרישא - לעמדת חברי המשנה לנשיאה לגבי מספר כללים אשר צוינו בחוות דעתו כבסיס לפרשנות התיקון:
"לשון החוזה היא כלי קיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו...
הסעיף מעגן בחוק חזקה פרשנית... לפיה אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו – קרי: בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה" (פסקאות 15 ו – 19 לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה).
כללים אלה שהביא חברי נותנים עדיפות מסוימת ללשון החוזה הן בקביעת גבולות הפרשנות, והן במתן דגש מיוחד ללשון החוזה. זהו ההיבט השני. שני ההיבטים חיוניים. הם אינם סותרים זה את זה, אלא מהווים מעין מפגש בין הנסיבות הקונקרטיות של המקרה בו לשון החוזה אינה מפורשת לבין כלי עבודה כלליים. ההיבט הראשון פניו למציאוּת המקרה. ההיבט השני נדרש כדי לשמור על עקרונות דיני החוזים ומעמד החוזה הכתוב. בין שני ההיבטים ישנה דינאמיקה. גישה זו מרחיבה את שיקול הדעת השיפוטי, אך גם מכוונת אותו. הפיתרון הינו מורכב, אולם יש לזכור שהשדה המשפטי של חופש החוזים רחב כהיקפם של שטחי החיים.
התשובה לשאלה שהוצבה בדבר יחסי הכוחות ברישא בין לשון החוזה לבין הנסיבות ניתנת בהתאם להיבט הראשון, קרי: אין הירארכיה מובנית. לתשובה זו קיים סייג – בדמות ההיבט השני. הגם שבסופו של דבר, תלוי משקלם של אמצעי הפרשנות – החוזה ונסיבותיו – במקרה הקונקרטי, ישנם כללים מחייבים במלאכת הפרשנות. כללים אלה הינם: 1. לשון החוזה – משקל משמעותי בפירושו; 2. לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות; 3. בחינת משמעותה הפשוטה והטבעית של הלשון הכתובה; 4. ככל שאומד דעתם משתמע יותר מלשון החוזה גם אם אינו מפורש, תזכה הלשון ליתר משקל.