דרך אחרת להתמודד עם קיומן של מילים מפורשות היא לומר ששורש המילה "מפורש" הוא "פ.ר.ש.". בגישה זו נוקט פרופ' איל זמיר בספרו פירוש והשלמה של חוזים (1996, עמ' 24, הערה 23). כדבריו: "מאלפת דו המשמעות של המילה "מפורשת" בביטוי "הסכמה מפורשת"". גם אם הדבר נכון, ונסכים שסוס לבן שונה מסוס שחור בשל פירושם של צבעים אלה, עדיין מדובר בלשון ברורה ומפורשת המאפשרת הבנת "אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין".
לעיתים, מילים אינן ברורות. מוכן אני אף להניח שטענה זו מועלית לא אחת בתיקים שעניינם פרשנות חוזה המגיעים לפתחו של בית המשפט להכרעה. סעיף המחייב תשלום של 500 ₪, בדרך כלל לא יביא לכך שצד יטען בתביעתו שהכוונה הייתה ל-400 ₪. כמובן, זהו מקרה קצה, שלא הוא המעורר קושי.
להשלמת התמונה יוער כי ייתכן מצב בו המילים בחוזה הן ברורות, אך עדיין לא ניתן לומר שאומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה. כך כאשר על אף בהירותו של החוזה, המצב או הסוגיה שבמחלוקת לא זכו להתייחסות ברורה או נקודתית בד' אמות החוזה.
התיקון התווה דרך למקרים בהם הלשון אינה ברורה. התייחסתי לכך בכללים לעיל (וראו למשל סעיף ג'). מהו הדין לגבי חוזה הנוקט בלשון מפורשת וברורה המלמדת על אומד דעת הצדדים? באיזו דרך על בית המשפט לבחון את הדבר? מהם הראיות וסדרי הדין הרלוונטיים? במסגרת פרשנות סעיף 25(א), יש גם לשאול מה הקשר בין הרישא לבין הסיפא.
טרם נפנה לשאלות אלו, יש להדגיש שוב כי ההנחה המלווה את סעיף 25(א) היא שיש לשון מפורשת וברורה, ועל השופט להתמודד עם נתון זה בבואו לדון בפרשנות החוזה בתיק הקונקרטי.
ה. ניהול משפט בפרשנות חוזה – "סדרי דין" ו"ראיות"
הסיפא מתייחסת לאומד דעת הצדדים המשתמע במפורש מלשון החוזה. ברי כי כאשר עסקינן בלשון שאינה מפורשת, רשאים צדדים להגיש ראיות בדבר נסיבות העניין. האם רשאים הם לנהוג כך כאשר צד טוען לתחולת הסיפא? דרך אחרת להצגת השאלה: האם קיימת מעין מחיצה בין הרישא לבין הסיפא, כאשר בראשונה פתוח שער הגשת הראיות לנסיבות החיצוניות, בעוד שער זה סגור בסיפא?
לדעתי, אין למנוע מהצדדים להגיש ראיות להוכחת הנסיבות, גם כאשר נטען כי לשון החוזה מפורשת וממנה משתמע אומד דעתם של הצדדים. ודוק, במסגרת תחולת הסיפא, הראיות רלוונטיות רק לבחינת השאלה האם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה. מספר טעמים לכך. הטעם הראשון – לשון הסעיף ומבנהו. נוסחו של סעיף 25(א) פותח בכלל לפיו יש לפרש חוזה – לפי אומד דעתם של הצדדים – כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומהנסיבות. הכלל המנחה הוא שעל בית המשפט לדון בפרשנות החוזה על סמך החוזה ונסיבות העניין. הסיפא מוסיפה וקובעת כי במקרה בו אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשון. בית המשפט רשאי להגיע למסקנה שהחוזה מפורש גם לאחר קבלת ראיות בדבר נסיבות החוזה, ועיון בחוזה עצמו. יוצא, כי לשון סעיף 25 מתיישבת עם התוצאה לפיה בכל מצב – בין אם קיימת מחלוקת האם הלשון מפורשת ובין אם לאו – רשאים שני הצדדים להגיש ראיות בדבר הנסיבות טרם ההכרעה.