אמנם, לשון סעיף 25(א) מאפשרת פרשנות אחרת, לפיה טענה בדבר לשון מפורשת תוכח על ידי בדיקת החוזה בלבד. רק אם הלשון אינה מפורשת, כי אז ניתן להגיש ראיות בדבר הנסיבות. הואיל ולשון סעיף החוק "אינה מפורשת", יש להיעזר בטעמים האחרים שיוצגו.
הטעם השני - עניינו בשיקול מעשי. בתביעה הנוגעת לפרשנות לשון החוזה, סביר להניח כי במקרים רבים יחלקו הצדדים האם הלשון מפורשת, אם לאו. ייתכן גם שבסעיפים שונים בחוזה, יתחלפו הצדדים והצד אשר טען כי לשונו של סעיף מסוים איננה מפורשת, ינקוט בעמדה אחרת לגבי סעיף אחר. תיאור זה אינו מניח שצדדים טוענים בהכרח בחוסר תום לב, אלא הניסיון מלמד שישנם סעיפי חוזה מפורשים יותר ומפורשים פחות. זוהי ההנחה של סעיף 25(א) לחוק החוזים, הגוזר את אומד דעת הצדדים בהתאם לשני המצבים במסגרתם החוזה מפורש או אינו מפורש. מכאן, ממילא החוזה והראיות יוגשו לפני בית המשפט. אף לא נראה שבמהלך המשפט יש לנהל דיונים אינספור לגבי "קבילות הראיה" במובן הרלוונטיות שלה. תוצאה כזו תגרום לסרבול רב של המשפט. יתרה מכך, ייתכן כי על מנת להבין את כוחה של נסיבה מסוימת, יעלה הצורך לשלבה בתמונה הכוללת של נסיבות החוזה. מסופקני אם יוכל בית המשפט להגיע להחלטה מושכלת בסוגיה כיצד נסיבה מסוימת רלוונטית, אם בכלל, מבלי לקיים את הבדיקה ממעוף הציפור לאחר שמיעת כל הראיות וסיכומי הצדדים, ותוך הסתכלות על התמונה בכללותה. נימוק זה תומך בקבלת העמדה לפיה בכל מצב רשאים הצדדים להגיש את ראיותיהם בדבר נסיבות המקרה כדי לתור אחר אומד דעתם. ייתכן, כי בסיומו של הליך יתברר שנסיבה מסוימת אינה רלוונטית, והלשון המפורשת גוברת, אך מבחינת ניהול המשפט, אין למנוע הגשת ראיות.
הנימוק המעשי הינו בעל משקל, אך בבוא בית המשפט לפרש סעיף חוק, עליו לבדוק את תכלית החוק.
הטעם השלישי – עניינו תכלית החוק במסגרת סעיף 25(א) כלשונו לאחר התיקון. הסיפא קובעת כי על השאלה: "מהו אומד דעתם של הצדדים?", עונה לשון החוזה, בהינתן והיא מפורשת. זוהי מצוות המחוקק. המטרה היא לפרש חוזה. המפתח מצוי באומד דעת הצדדים, והדלת נפתחה בהתקיים לשון חוזה מפורשת. סבורני שכדי לדעת האם הלשון מפורשת, לפעמים הנסיבות עשויות לסייע. ודוק, זאת כדי להשיב לשאלה האם הלשון מפורשת. הסיבה לכך, כפי שיובהר, היא זו: ישנן מילים ברורות ולשון מפורשת. אם אחת המטרות היא לאתר את לשונו המפורשת של חוזה, כאמור בסיפא, יש לעשות שימוש בכלי המשיג מטרה זו. לשון מפורשת אינה מקשה אחת, והיא עשויה גוונים שונים. קיים הפשט הפשוט, והפשט שיש להפשיט. כפי שיודגם.