ואל תשיבני בכך שכבר הבעתי את עמדתי לעיל, שניתן בכל מצב להגיש את החוזה ואת הראיות המלמדות על הנסיבות החיצוניות. זהו עניין של ניהול משפט, הנשען גם על שיקולים מעשיים, ועל מניעת סרבול המשפט – אך לא רק. השיקול העקרוני הוא שהמחוקק מורה לבית המשפט לברר אם הלשון מפורשת. היה וכן – הלשון היא הקובעת אומד דעתם של הצדדים. בדיקת קיומה של לשון מפורשת לעיתים תהא בדיקה מורכבת, אך אין במורכבות הבדיקה לשלול קיומה של לשון מפורשת.
המורכבות בבדיקה נובעת משתיים. הראשונה – שיטתנו שיטה אדוורסרית היא. לצדדים אינטרסים לגיטימיים משלהם. תתכן מחלוקת בין הצדדים האם הלשון מפורשת, ועל בית המשפט להכריע בשאלה זו כדי לכבד ולמלא אחר מצוות המחוקק שמצאה מקומה בסיפא. לאמור – אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה – יפורש החוזה בהתאם ללשונו. השנייה – החוזה, בין הצדדים הוא. בכך יצרו קשר משפטי מחייב ביניהם. על כן, בבוא בית המשפט להכריע אם ישנה לשון מפורשת ולבחון את כוונת הצדדים, הסוגיה אינה כללית-מופשטת אלא פרטנית מובהקת. לכן, מטרת הבדיקה היא לעמוד על אומד דעתם של הצדדים - אם היא משתמעת במפורש מלשון החוזה. השפה היא כללית אך יש שפה שלא בהכרח מוכרת לבית המשפט, ומקורה בנוהג באגף מסויים, נוהג העבר בין הצדדים או קודים פרטיקולריים. בהתאם, קבלת ראיות חיצוניות לחוזה עשויה לגלות לבית המשפט את הלשון המפורשת של החוזה.
משמע, בית המשפט חייב להתמודד עם שאלת הלשון המפורשת על פשטותה ועל מורכבותה. היה ולאחר בדיקה ובירור יחליט בית המשפט כי אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה – הרי שהלשון היא אשר תקבע ותכריע. ונניח שצד טוען שתכלית החוזה תומכת בתוצאה אחרת המצויה בניגוד ללשונו המפורשת של החוזה, בית המשפט אינו רשאי לשנות מלשונו המפורשת של החוזה במבחן אחר.
כתוצאה מכך, "נטל המלאכה" עובר לגורם או הגורמים המנסחים את החוזה. ככל שהלשון תהא ברורה או מפורשת יותר, יקשה על בית המשפט לסטות ממנה. באשר לבית המשפט, מחובתו לשקול היטב אם אומד דעתם של הצדדים משתמע מהחוזה במפורש. היה וכן, אל לו להגיע לתוצאה מלאכותית.
ז. סיכום ביניים - שני כללי הכרעה או שני סוגים של חוזים
הסעיף בנוי, כאמור, באופן הכולל "רישא" ו-"סיפא". שאלה מתבקשת היא מה הקשר ביניהם. ושוב יוצג הסעיף:
"25(א). חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין (רישא)