ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (סיפא).
נדמה לי, שחברי המשנה-לנשיאה מתייחס לרישא ולסיפא בעיקר כאל שני כללי הכרעה (להלן: "גישת הכללים"). דעתי היא שהמדובר דווקא בשני סוגי חוזים (להלן: "גישת החוזים"). גישת הכללים שמה את הדגש בשיקול הדעת השיפוטי, ואילו גישת החוזים מתרכזת באופי המסמך. גישת הכללים מרחיבה איפוא את שיקול דעת בית המשפט, והגישה האחרת מצמצמת אותה. על פי שתי הגישות יש לבחון את המסמך, וכפי שהובהר, גם תוך מתן הזדמנות לצדדים להגיש ראיות ביחס לקיומן של נסיבות חיצוניות. הנפקות בגישת החוזים היא שעל בית המשפט להביע עמדה בסיומה של בדיקה האם מדובר בחוזה בו "אומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה", או בחוזה שבו המצב שונה. בחוזה הראשון תחול הסיפא, ובחוזה השני תחול הרישא. קרי, היה והלשון מפורשת – זו תגבר. היה ולא – יש לפרש את אומד הדעת על פי החוזה והנסיבות תוך יצירת היררכיה כמובא לעיל. לא חזקה כי אם הכרעה. גישה זו של שני סוגי החוזים מבהירה את ההבדל בין הרישא לסיפא של הסעיף ויוצרת יחידה אחת, שדרכה ניתן להכריע.
ח. כוונה ותכלית, סובייקטיבית ואובייקטיבית
לשון שאינה מפורשת בחוזה גוררת בדיקה מקיפה של נסיבותיו החיצוניות, גם כדי להוות כלי הכרעה בפרשנות החוזה. כלל מושרש בשיטתנו, שבמסגרת בדיקה זו יש לבדוק את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. הגם שאינני שולל בדיקה כזו במקרה המתאים, הייתי מדגיש את ההבדל בין תכלית סובייקטיבית לבין כוונה סובייקטיבית. האחרונה נועדה להשיב מבחינה עובדתית לשאלה היסטורית – מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר הכניסו תניה מסוימת לחוזה. ההנחה היא שיש תשובה נקודתית הניתנת לקביעה. לעומת זאת, התכלית הסובייקטיבית עניינה יעדם של הצדדים הקונקרטיים בחוזה הקונקרטי. בהיבט זה, היא אכן סובייקטיבית. ואולם, ייתכן כי תטמון בחובה מרכיבים אובייקטיביים. לרוב, הצדדים בחוזה אינם מכריזים על תכליתו. בית המשפט קובע אפוא בעת הצורך קונסטרוקציה מופשטת האמורה לסייע לו להבין מהי כוונת הצדדים. זהו המרכיב האובייקטיבי המצוי בגדרה של התכלית הסובייקטיבית. בעולם החוזים הלוקים בחסר או בלשון שאינה מפורשת וברורה, ניסיון לתור אחר התכלית הסובייקטיבית עשוי לסייע לשופט לעמוד על אומד דעתם. אולם, יש להיזהר שמא יתרחק הפרשן-השופט מהצדדים עצמם.