ט. התכלית האובייקטיבית – משמעותה בדיני החוזים
התכלית האובייקטיבית מעוררת קשיים משלה. הגישה המוצגת בפסיקה היא שהפנייה לתכלית זו תיעשה רק כמוצא אחרון. היא בוחנת את התנהגותם של אנשים סבירים (ראו בפסקאות 12, 15 ו-20 לפסק דינו של חברי המשנה-לנשיאה). הגדרה רחבה יותר של התכלית האובייקטיבית עשויה להוביל לבדיקת התנהגותם של אנשים סבירים והגונים ברובד האובייקטיבי, תוך בחינת ערכים כלליים, ואף ערכי יסוד.
דעתי היא שלאחר התיקון יש להניח את המונח "התכלית האובייקטיבית" על פסים אחרים. המחוקק, על אף רצונו לשנות את החוק, נצמד לכלל בדבר אומד דעת הצדדים ולא מצא לנכון להשתמש בכלי העזר האמור. כך או כך, הוענקו לשופט כלים רבים לבחינת אומד דעתם של הצדדים, באופן שבהרבה מקרים לא יהא צורך להגיע למוצא האחרון של התכלית האובייקטיבית. כלשון חברי, המשנה לנשיאה: "רק כאשר בלתי-אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יפורש החוזה – בלית ברירה – בהתאם לתכליתו האובייקטיבית, המשמשת כמוצא אחרון" (עמוד 20 לחוות דעתו).
זאת ועוד. אודה כי להשקפתי קיימת שאלה האם רבה התועלת על הנזק בהפניה למונח "תכלית אובייקטיבית". כדי להפחית מהחשש הנובע משימוש במונח זה, ולשלבו בכללי החוק האחרים, סבורני כי יש להציג את הכלל באופן אחר.
שיטה משפטית מפותחת ערה לכך שבתחומי משפט שונים יזכו מונחים משפטיים דומים לפרשנות שאינה אחידה. כפי שנקבע: "דרישות תום-הלב בגדרי זכות הקניין אינן זהות לדרישות תום-הלב בגדרן של זכויות החיובים" (רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, פ"ד נה(1) 199, פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). כך במונח תום לב וכך במונח סבירות.
למשל, עולם המשפט מכיר במונח "סבירות" בתחום הנזיקין. האדם הסביר הוא אמת המידה לבחינת עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). דווקא בשל הזהות הלשונית, חשוב עד מאוד להדגיש את ההבדל שבין סבירות לסבירות. קיים שוני בין תחום הנזיקין לתחום החוזים. בדיני הנזיקין עוסק בית המשפט בקביעה נורמטיבית. הדין מצפה מאדם לנהוג באופן סביר ולא להתרשל. תפקידו של בית המשפט הוא קביעת סטנדרט התנהגות. לעומת זאת, בפרשנות חוזים, אשר מפנה את הזרקור לאומד דעתם של הצדדים - הדגש איננו נורמטיבי אלא מציאותי-עובדתי. כאמור, על בית המשפט להשיב לשאלה ההיסטורית: "מה הייתה כוונתם המשותפת של הצדדים בעת כריתת החוזה?". ודוק, השאלה אינה מה היה ראוי שתהיה כוונתם המשותפת של הצדדים. הבדל זה מצביע על השוני הבסיסי בין התחום הנזיקי לזה החוזי. בסיפור הנזיקי, צד ניזוק שלא מבחירתו, והמשפט מתמקד בשאלה – האם יש לחייב את המזיק. סוגיה זו דורשת קביעת נורמה. בנבדל, המעשייה החוזית נולדה בהחלטה המשותפת של שני צדדים. אין כאן כפייה או תאונה, אלא רצון משותף. על כן, ויכוח משפטי בדבר פרשנות החוזה דורש בחינת כוונת הצדדים.