בהמשך לכך, בית המשפט אף אימץ את עמדת בית הלורדים בסוגיה בעניין British & Commonwealth Holdings Plc. v. Oppenheim [1992] 3 W.L.R. 853 (H. L.). לפיה:
"[סמכות החקירה] ניתנת להפעלה לא רק כדי להשיג מידע כללי אלא כדי לגלות עובדות ומסמכים המתייחסים לתביעות צפויות בין שהוגשו ובין שלאו. הסמכות מיועדת לאפשר לבית-המשפט לסייע בידי המפרק למלא את תפקידו ביעילות, במהירות ובהוצאות קטנות ככל שניתן. יש לייחס לעמדתו של המפרק משקל מכריע, באשר הוא בעל הידע ביחס לבעיות הקיימות ולמידע הנחוץ לו" (עניין אדאקום, 495).
מדברים אלו עולה כי פסק הדין בעניין אדאקום מייחס משקל רב לצורך של בעל התפקיד למלא את תפקידו ביעילות, ולשם כך הוא אף נהנה מסמכויות רחבות. עם זאת, הודגש כי אין לבעל התפקיד יד חופשית ובלתי מבוקרת בביצוע תפקידו, וחזקה על בית המשפט "שיעמוד על משמר זכויותיהם של כל המעורבים, לרבות הנחקרים, ויאזן נכונה בין האינטרסים השונים" (שם, בעמוד 496). תפקידו של בית המשפט כגורם מאזן ומפקח על פעולות החקירה של בעל התפקיד הודגש לאורך פסק הדין בעניין אדאקום. כאמור לעיל, לקביעות בדבר סמכותו הרחבה האוצרת בחובה כוח רב של בעל התפקיד ובדבר תפקידו של בית המשפט כגורם מפקח ומאזן משמעות רבה אף בענייננו, כפי שיפורט להלן.
30. עתה לאחר שסקנו את התפתחות הפסיקה הרלוונטית, נשוב לשאלה שלפנינו – האם יש לאפשר לבעל תפקיד לחקור אדם שצפוי להעיד מטעמו של נתבע עתידי בתביעה שתוגש נגדו על-ידי בעל התפקיד בשם החברה.
מהפסיקה שנסקרה לעיל עולה כי ככלל, אין לאפשר חקירה שתכליתה היא השגת יתרון דיוני בתביעה שבעל התפקיד עתיד להגיש בשם החברה, בין אם הנתבע העתידי הוא הנחקר עצמו ובין אם הוא אדם אחר. אמנם, לאדם שזומן לחקירה ואינו צפוי להיות הנתבע העתידי עצמו אין אינטרס ישיר במניעת החקירה, שכן הוא לא האדם שייפגע מהקניית יתרון דיוני בלתי הוגן לבעל התפקיד בתביעה העתידית. ואולם, תפקידו של בית המשפט כגורם מפקח על חקירות לפי סעיף 288 לפקודת החברות, נועד להגן גם על "טוהר ההליך" כך שישמש אך לצורך מימוש תכליותיו. אכן, בפסקי הדין שנסקרו לעיל בדרך כלל עמד לפני בית המשפט האדם שטען כי התביעה העתידית תוגש נגדו, ומשום כך ביקש שלא להיחקר, ואולם אין בכך כדי לצמצם את הכלל בדבר האיסור לחקור לשם יצירת יתרון דיוני אך ורק לחקירת הנתבע העתידי בעצמו, שכן מניעת השגת יתרון דיוני חלה בכל מקרה, גם אם הנחקר אינו הנתבע העתידי. למעשה, לפחות שניים מבין פסקי הדין שנסקרו נקטו בלשון כללית ורחבה יותר, אשר מחילה את הכלל אף על חקירת מי שאינם הנתבעים העתידיים, אך חקירתם תוביל ליתרון דיוני בלתי הוגן בתביעות עתידיות (ראו לעיל: עניין פלוק, פסקה 6; עניין רבוע כחול, פסקה 22; ראו גם: ANDREW R. KEAY, MCPHERSON'S LAW OF COMPANY LIQUIDATION 977 (3rd ed. 2013)).