17. פדיון חופשה
התובע היה זכאי ל- 12 ימי חופשה בשנתיים הראשונות לעבודה ול- 15 ימים בשנת העבודה השלישית, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי/צו ההרחבה. אין חולק כי התובע קיבל פדיון חופשה, בסוף העבודה בסך 6,884 ₪.
ב"כ התובע חישב את זכאותו לחופשה לפי 150% מהשכר, אך לא מצאנו הוראה כזו בהסכם קיבוצי/צו ההרחבה.
ב"כ התובע טען כי התובע לא קיבל חופשה רצופה של 7 ימים לפחות, כפי שנדרש בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ושהוא הוצא לחופשה שלא מרצונו כאשר לא הייתה עבודה לספק לו (סעיף 30 לתצהיר התובע).
הנתבעת הגישה "דו"ח היעדרות שנתי לעובד", שלא נסתר על ידי התובע.
לפי הדוחות, שלפיהם הוצאו תלושי השכר, התובע ניצל ימי חופשה כך:
2011 - 3 ימים
2012 - 5 ימים
2013 - 4 ימים
2014 - 5 ימים
סה"כ 17 ימים.
לא הוכח כי ימים אלה היו ימים שבהם נאמר לתובע ברגע האחרון כי אין לנתבעת עבודה לספק לו, ולכן, יש לראות בהם ימי חופשה שנוצלו.
התובע היה זכאי בסך הכול ל- 39 ימי חופשה בגין תקופת העבודה. הוא ניצל 17 ימים ולכן מגיע לו פדיון חופשה בגין 22 ימים לפי שכר 331.82 ₪ ליום - בסך 7,300 ₪. הוא קיבל סך של 6,884 ₪ וזכאי ליתרת פדיון חופשה בסך 416 ₪.
18. שעות נוספות
התובע הצהיר כי עבד 10 שעות בממוצע ביום והנתבעת נמנעה מלשלם לו שעות נוספות ושילמה לו שכר חודשי גלובאלי בלבד.
הנתבעת לא ניהלה רישומי נוכחות ולא סתרה את החזקה אשר נקבעה בסעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ולפיכך סבר התובע כי יש לקבל את התביעה בגין שעות נוספות. כן טען התובע כי הטענה שמדובר בתפקיד עליו לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) עקב החריגים שבסעיף 30(א)(5) ו-(6) לחוק היא בגדר הרחבת חזית אסורה, וכן אין לה בסיס בעובדות המקרה.
התובע הצהיר בדיון שהוא עבד בממוצע 12-13 שעות ביום וכשהיה מסיים מוקדם הוא היה עולה על משאית אחרת. כשנשאל אם מדי פעם היה לו יום קצר, הוא העיד כך: "לא. אולי קלוש. אחד ל... אחד אולי לשלושה ארבעה חודשים" (ע' 8 ש' 17-21 לפרוטוקול הדיון).
התובע עומת עם דוחות הטכוגרף שהגישה הנתבעת, שמראים את הזמן שבו המשאית הייתה בתנועה, שהוא פחות מ- 9 שעות ביום (בממוצע).
התובע העיד כי בזמן שהיו מעמיסים את המשאית הוא נאלץ להמתין, שכן הוא לא עשה את העמסה, אשר בדרך כלל לקחה כשעה - שעה וחצי, ולעיתים אף 3-4 שעות. באותן השעות הוא ישב באוטו (ע' 11 ש' 13-15 לפרוטוקול הדיון).