בענייננו הוכח ללא כל ספק כי התובע הפר הוראות שהיו ידועות לו וביצע עבירת משמעת חמורה – נטילת דבר שאינו שלו.
הוא לקח מוצר מהמפעל שעבורו הנתבעת מבצעת הובלות, מבלי לבקש רשות.
אין אנו מקבלים את גרסת התובע כי מדובר במוצר ללא ערך כספי – גם לפי גרסתו, הוא "הניח" זאת, ולא בירר או שאל לפני שהוא לקח את העינית. ואולם, גם לפי גרסת הנתבעת, לפי עדותו של מר כהן, לא מדובר במוצר בעל ערך כספי מאוד גבוה (לפי עדותו של מר כהן - 550 ₪) ולא הוכחו כל מעשים דומים שנעשו על ידי התובע (טענה על לקיחת טלפון סלולארי מעובד אחר בעבר לא הוכחה כלל). בנוסף, מר סיטון העיד כי התובע היה עובד טוב, כך העיד: "הוא היה בסדר גמור, שמר על האוטו ועל העבודה..." (ע' 14, ש' 14 לפרוטוקול הדיון).
לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמעשה של התובע גרם לנתבעת נזק. המפעל "רב בריח" לא נתן לתובע להיכנס לחצריו ואף הוטל קנס על הנתבעת (ראו עדות מר כהן, ע' 16, ש' 24-26 לפרוטוקול הדיון).
התובע ביקש לעבור לבצע הובלות עבור מפעל אחר, מאחר שהבין שב"רב בריח" לא היו מוכנים שהוא יעשה עוד הובלות עבורם. מר סיטון סירב לבקשתו לעבוד עם מפעל אחר. נוכח הנסיבות, שבהן לא היה רשאי התובע להמשיך בעבודתו הרגילה (הובלות למפעל "רב בריח") ועקב המעשה שלו עצמו, אנו סבורים שקיימת הצדקה לשלילת הודעה מוקדמת כפי שנעשה.
ברם, אנו סבורים כי שלילת פיצויי הפיטורים היא סעד דרסטי מדי, כאשר התובע כבר קיבל "עונש" על מעשיו עת הוא פוטר מהעבודה.
לכן, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
בהתאם להסכמות שנוסחו בדיון (ע' 5 לפרוטוקול הדיון) השכר האחרון של התובע היה 8,672 ₪. התובע עבד 3 שנים ו- 20 ימים. לכן, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 25,497 ₪. מסכום זה יש להפחית כל סכום שישוחרר מביטוח המנהלים/קופת גמל/קרן פנסיה שנעשה על ידי הנתבעת לתובע – חלק פיצויים בלבד.
לגרסת התובע הוא זכאי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה, שחל על הצדדים, לפיצויי פיטורים בשיעור 150%. אולם, לא מצאנו הוראה כזו בהסכם קיבוצי/צו ההרחבה שחל בתקופת העבודה של התובע.
14. פיצויים על פיטורים שלא כדין – העדר שימוע
התובע טען כי הנתבעת פעלה שלא כדין שכן לא קיימה בעניינו שימוע כן ואמיתי, ולא פעלה בלב פתוח ובנפש חפצה, כפי שנדרש בפסיקה.
כבר נפסק כי הליך השימוע חייב להיות כן ואמיתי, ולא הליך הנעשה כדי לצאת ידי חובה [דיון (ארצי) מח/ 3-148 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג [פורסם בנבו] פד"ע כ (1) 141]. עוד נפסק כי:
...החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת, בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר... עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו".