38. העותרת חולקת על גישת הממונה כי דרוש לו מידע על אודות נשר לצורך חיובן של היבואניות או היצרניות בערובה זמנית. העותרת מסבירה כי נתונים אלה אינם חסרים ובכל מקרה נשר אינה חשופה לפגיעה דומה לזו של העותרת מהייבוא בהיצף אלא עשויה אף להרוויח מכך שהעותרת לא תוכל להיות גורם תחרותי משמעותי בייצור מקומי של מלט. לדידה של העותרת משקבע הממונה באופן מדויק את שיעור ההיצף המתייחס לכל אחד מהיצרנים הזרים הרלבנטיים – שיעור המגיע כדי 106%, הרי שיש בידו די מידע ונתונים על מנת לקבוע את שיעור הערובה הזמנית שיש להטיל על משיבות 2-9. בהקשר זה מפנה העותרת לכך ששיעור הערובה הוא השיעור המשוער של ההיטל, ולכן בהינתן קביעת שיעור ההיצף המגיע כדי 106% אין מניעה לקבוע ערובה, גם אם בהיקף קטן יותר וזאת "כדי להקטין את האיום הקיומי שמסכן את העותרת".
39. מחלוקת נוספת בין העותרת לבין הממונה היא באשר לדרך הערכת שיעור הנזק. העותרת אינה מסכימה עם גישת הממונה לפיה נדרשת קביעה של "מחיר מטרה" של השוק המקומי, כתנאי לקביעת קיומו של נזק, והיא מפנה לדרך אחרת – בחינת שיעור חיתוך המחירים. לדידה של העותרת דרך זו נותנת אומדנה טובה יותר לשיעור הנזק לתעשייה המקומית. העותרת מפנה לכל אותם מקרים שבהם עשה הממונה שימוש במבחן חיתוך המחירים לצורך קביעת שיעור הנזק שנגרם למתלוננים. מחיר המטרה, לדעת העותרת, הוא אחד מבין מספר כלי עזר אפשריים לחישובו של נזק, כאשר מכשיר זה נועד דווקא לשפר את מצבו של היצרן המקומי, במקרים בהם מחירי היצרן המקומי כבר מוטים כלפי מטה לנוכח ייבוא ההיצף, שכן במקרים אלה הסתמכות על שיעור חיתוך המחירים אין בה די למנוע נזק לתעשייה המקומית. העותרת מטעימה כי אין לקבל שימוש במכשיר מדידה זה כבסיס לאי נקיטת פעולה על ידי הממונה. מטעם זה, לא נדרש בהכרח מידע מנשר כדי לקבוע את הצורך בערובה ואת שיעור הערובה.
40. בכתב העתירה מסתייגת העותרת גם מגישת הממונה לפיה נדרש לבחון את הענף בכללותו ולא להידרש לפגיעה בעותרת. העותרת נסמכה על כך שהחשש מגרימת נזק ממשי לענף היצרני המקומי הוא רק אחת מהסיבות לפתוח בחקירה וסיבה אחרת לכך היא מניעת התפתחות של מפעלים לייצור טובין דומים. לדידה של העותרת הוצגו לממונה נתונים המצביעים על פגיעה אנושה בעותרת שתביא לסגירתה ולסיום התחרות בענף זה. לכן, היה על הממונה, נוכח קביעותיו, להטיל ערובה זמנית גם ללא נתונים נוספים מנשר.