"תקנת הציבור היא מושג רחב, המשתרע על כל הפעילות בשיטת המשפט. במסגרתו שלו יש לאזן בין ערכים, עקרונות ואינטרסים, הבאים לידי התנגשות. ערכים, עקרונות ואינטרסים אלה שונים הם מסוגיה לסוגיה, מתחום לתחום".
מדובר כאן בהסכם לרישיון בפטנט. בשיטת הפטנטים מתנגשים שני אינטרסים ציבוריים חשובים: מחד האינטרס של פיתוח וייצור אמצאות ומאידך האינטרס של פעילות כלכלית חופשית. כדי לקדם את הראשון חייב המחוקק לתת תמריץ כלכלי לממציאים, כך שישקיעו בפעילות המצאתית. בלי התערבות המחוקק לא היה יכול ממציא לשרוד בשוק לאחר התגלות אמצאתו, מכיוון שמתחריו, שלא היו צריכים לשאת בעלויות הפיתוח, היו מוכרים את המוצר הסופי במחיר נמוך הרבה יותר ממנו (ראה ד' לוינסון-זמיר, "שיקולים כלכליים בהגנה על המצאות" משפטים יט (תשמ"ט) 143). לפיכך החליט המחוקק בחקיקת שיטת הפטנטים להעניק לממציא מונופולין בלעדיות בשימוש באמצאה, כדי להבטיח לו כיסוי של עלויות הפיתוח והפקת רווח מסוים, דהיינו תמריץ כלכלי להשקיע באמצאה. אך כרוך בפתרון זה גם נזק לאינטרס
--- סוף עמוד 336 ---
הציבורי השני הנ"ל, במידה שמונופולין מגביל תחרות חופשית. ולכן, כדי להגן על אינטרס זה בחר המחוקק להגביל את המונופולין הניתן לממציא; במונופולין מוגבל זה נמצא האיזון האופטימאלי - בעיני המחוקק - בין שני האינטרסים המתנגשים.
הגבלות אלו מתבטאות, בין היתר, בסמכות הניתנת לרשם הפטנטים, במקרה של "ניצול מונופולין לרעה" על-ידי בעל הפטנט, להסיר את המונופולין וליתן לאדם אחר רישיון לנצל את האמצאה נושא הפטנט (ראה סעיפים 117- 120לחוק). כן מוגבל המונופולין בזה שהוא ניתן רק לתקופה קצובה. על-פי הפקודה, תקופה זו הינה 16שנה (סעיף 15(1)), ואילו בחוק החדש הוארכה ל- 20שנה (סעיף 52); אך בשני המקרים ניתן הפטנט כפוף לתנאי, שיוכל להתבטל כל רגע על יסוד נימוק מן הנימוקים הקבועים בדיני הפטנטים (ראה דוגמה הפטנט נושא תיק זה - ת/ 9- בו מוצהר תנאי זה במפורש), ולפיכך התקופה עלולה להיות קצרה יותר מאותן 16או 20שנה. בתום תקופת הפטנט הופך המידע שבאמצאה לנחלת הציבור כולו ומקדם את האינטרס בפעילות כלכלית חופשית.
פרקי זמן אלו - 16שנה כפוף לאפשרות ביטול מוקדם לפי הפקודה, או 20שנה כפוף לאותה אפשרות לפי החוק - משקפים את הערכת המחוקק לאיזון האופטימאלי בין שני האינטרסים: עידוד פעילות המצאתית והבטחת פעילות כלכלית חופשית. יש איפוא בכל פעולה המהווה סטייה מתקופה זו כדי להטות את כפות המאזניים מהאיזון הנאות ולהזיק יתר על המידה לאחד האינטרסים הציבוריים ששיטת הפטנטים באה להגן עליהם. כך, למשל, שבירת המונופולין לפני תום התקופה הקצובה על-ידי אדם אחר, העושה שימוש באמצאה ללא רישיון, מזיקה למעמד הכלכלי של הממציא יתר על המידה, ועם זאת מזיקה לאינטרס הציבורי בעידוד האמצאה; אשר-על-כן דיני הפטנטים אוסרים על פעולה זו במתן אפשרות לבעל פטנט לקבל צו מניעה נגד המפר. מצד שני, כל הארכה שלהמונופולין מעבר לתקופה האופטימאלית היא בהכרח מזיקה יתר על המידה לאינטרס הציבורי בתחרות חופשית, ולפיכך אף היא פסולה. כאשר בעל פטנט מתנה אספקת המוצר או מתן רישיון לייצורו או לשימוש בו בהתחייבות לשלם תמלוגים מעבר לתקופת הפטנט, הוא למעשה מאריך את המונופולין מעבר לזמן האופטימאלי הקבוע על-ידי המחוקק. לאחר מות הפטנט - בין שהוא "מוות טבעי" בדרך תפוגה ובין שהוא מוות לא טבעי בדרך ביטול - המידע שבאמצאה אמור להיות נחלת הכלל, הניתן לשימושו החופשי של הציבור כולו. זאת התמורה שנותן הממציא עבור המונופולין שהוא מקבל לאורך חיי הפטנט. כאשר בעל הפטנט מנצל את המונופולין הניתן לו לחייב אדם אחר לשלם עבור שימושו באמצאה בתקופה לאחר הפטנט, הוא שולל את זכותו של הלה, כחלק מן הציבור, להשתמש חופשית באמצאה באותה תקופה. מעל לזאת, ניצול זה עלול לגרום לייקור המוצר, המבוסס על האמצאה, מאחר שהמחיר יכלול את עלויות התמלוגים המשולמים על-ידי היצרן, בעל הרישיון. בזה ייגרם נזק לציבור כולו, שלא היה צריך לשאת בעלויות אלו מעבר לתקופה הקצובה בחוק. לפיכך פסולה כל הוראה בהסכם, המחייבת תשלום תמלוגים עבור רישיון בפטנט מעבר לחיי הפטנט.