ודוק: אין לראות בכוח של הוועדה המקומית לעכב את מתן האישור לרשם המקרקעין כמימוש של סעד העיכבון או כסוג של סעד עצמי. ברם, בהנחה שחוב היטל ההשבחה, כשלעצמו, אינו פוקע עם מתן ההפטר, וההפטר אך מהווה מחסום דיוני המונע מהוועדה המקומית לנקוט הליכי גבייה נגד המוכר, הרי שאין במתן ההפטר כשלעצמו, כדי ליתן תשובה לשאלה העומדת בפנינו. אדרבה, מאחר שהוועדה המקומית היא נושה פסיבי, הממתין בניחותא ב"צומת" עד שמאן דהוא יבוא ויבקש את האישור הנכסף, הרי שמתן ההפטר למוכר-החייב אינו מעלה ואינו מוריד מבחינתה, שהרי ממילא לא התכוונה לפעול נגדו באופן אקטיבי.
27. סיכום ביניים: התכלית שבבסיס החיוב בהיטל השבחה; ההלכות בעניין קהילת ציון ועיריית הרצליה המבוססות על עקרון השוויון בין הנושים והחשש לגריעה מנכסי קופת הכינוס; זהות החייב בהיטל ההשבחה; והאפשרות של מתן הפטר לחייב – כל אלה אינם מביאים לתוצאה התומכת בגישת הכנ"ר.
בנקודה זו אנו באים לשני נימוקים בגינם אני סבור כי יש לבכר את עמדת הוועדה המקומית ואת התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.
אין לקונה יותר ממה שיש לרוכש במצב הדברים הרגיל
28. בית משפט קמא מצא כי אין לאפשר לקונָה לקבל את מה שלא הייתה מקבלת במצב הדברים הרגיל: "כשם שהרוכשת לא יכולה הייתה לדרוש מהועדה המקומית אישור להעברת זכויות, מבלי שההיטל שולם, לפני שהחייב הפך לחדל פירעון, כך אינה יכולה לדרוש זאת לאחר מכן".
הנמקה דומה אנו מוצאים בעניין חברת ראשונה: "...הרוכשים אינם יכולים לקבל במסגרת הליך הפירוק מה שלא יכלו לקבל בלא ההליך [...] פשיטא כי עוד עובר לכניסת החברה להליך הפירוק, לא יכלו הרוכשים לחייב את הוועדה המקומית ליתן להם את האישור כל עוד לא שולם חוב היטל ההשבחה במלואו. השאלה היא, כיצד, אם בכלל, כניסת המוכר של המקרקעין להליך של חדלות פרעון, משנה מצב זה".
בדומה, נפסק גם בפסק דין אחר של בית המשפט לעניינים מינהליים: "לכאורה, אין, לענין זה, כל הבדל בין מצב בו מוכר נכס שלא נכנס להליכי פשיטת רגל, מסרב לשלם היטל השבחה (אשר הסכם המכר הטיל חובת תשלומו עליו) ובין מצב בו המוכר נכנס להליכי פשיטת רגל. מה לי היות מוכר שכזה סרבן תשלום, אשר אינו פושט רגל ומה לי סרבן תשלום שהינו פושט רגל?" (עת"מ (חי') 57594-05-12 מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון (19.9.2012) (הדגשה במקור – י"ע)).
29. לטעמי, יש ממש בהנמקה זו, עליה הסתמכה הוועדה המקומית בטיעוניה בפנינו.