35. עריכת שומה כבר במועד אישור התוכנית ורישום הערת אזהרה לפי סעיף 6(ד) לתוספת משפרים אפוא את מצבה של הוועדה המקומית בהתמודדות עם מצבי חדלות פירעון של החייבים בהיטל השבחה. ברם, המחוקק בחר להשאיר לוועדה המקומית שיקול דעת לגבי מועד עריכת השומה. כאמור, בפרקטיקה, השומה נערכת על פי רוב בעת מימוש הזכויות, ולא במועד אישור התכנית המשביחה, מאחר שמועד הגבייה הוא בעת מימוש הזכויות. בכך ניתנת לוועדה המקומית האפשרות להצמיד את מועד עריכת השומה למועד הגבייה, ואיני רואה טעם טוב בגינו האפשרות שניתנת לוועדה לפעול כך, תהא כרוכה באובדן הכלי האכיפתי-הפסיבי הנתון לה בסעיף 10(א) לתוספת. ובקיצור, איני סבור כי בשל האפשרות העומדת לרשות הוועדה המקומית לרשום הערת אזהרה, אפשרות העומדת לה רק אם נערכה שומה, יש לראותה כגורם היעיל או הזול במניעת הנזק.
36. עוד בהקשר זה אזכיר את סעיף 15 לתוספת המורה כי על תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, הקובע בסעיף 2 כי "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". סעיף 15 נועד לתמרץ נישומים לשלם את ההיטל תוך 30 ימים ממועד מימוש הזכויות (שהוא היום האחרון לתשלום היטל השבחה - סעיף 7(א) לתוספת), אך אין לראות בו אמצעי אכיפה אקטיבי (גלברד עמ' 93-92).
37. במצב הדברים הרגיל, אין לוועדה המקומית ידיעה על אודות מימוש הזכויות, והיא תלויה בפנייתם של הצדדים להסכם המכר. מכאן, שהכלים המשמעותיים ביותר העומדים לצד הרשות - עיכוב רישום הזכות באמצעות סעיף 10(א) וריבית הפיגורים - הם כלים שהוועדה המקומית יכולה להפעיל אך לאחר שדווח לה על הסכם להעברת מקרקעין, ואין ברשותה אמצעי אפקטיבי לאכוף את החוב באופן יזום. לכך נצרף את חוסר יכולתה של הוועדה המקומית להגן על עצמה מפני אירוע של חדלות פרעון של החייב בתשלום היטל ההשבחה (כאמור, סעיף 6(ד) לתוספת המאפשר רישומה של הערת אזהרה, אינו אפקטיבי על פי רוב, מאחר שמרביתן של השומות נערכות רק במועד "מימוש הזכויות").
איננו צריכים להרחיק את עדותנו. במקרה דנן, משך כשנתיים הצדדים לא פנו לוועדה המקומית בבקשה להעביר את הזכויות בנכס, והוועדה המקומית לא ידעה כי התרחש אירוע של מימוש זכויות. בנקודת הזמן שנודע לה מימוש הזכויות, המוכר-החייב היה כבר בהליכי פשיטת רגל. מכאן, שכלי הגבייה האפקטיבי ביותר הוא סעיף 10(א) לתוספת לחוק, אשר עומד כשוטר בצומת של העברת הזכויות וגובה "דמי מעבר" בדמות תשלום היטל ההשבחה.
[במאמר מוסגר אפנה לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק מס שבח), אשר מתנה את רישום העברתה של זכות במקרקעין בתשלום מס השבח, באופן המזכיר את סעיף 10(א) לתוספת. במסגרת סעיף 15 לחוק מס שבח, יצר המחוקק מנגנון המחייב את הקונה להעביר אחוז מסוים מכספי התמורה כמקדמה על חשבון חובו של המוכר, שאז יראו את החוב כאילו שולם במלואו בכל הקשור לרישום הזכות במרשם המקרקעין על שמו (סעיפים 15(ט) ו-16 לחוק מס שבח). כך, החוק מונע עיכובים ברישום זכותו של הרוכש, ובמקביל מוודא כי לפחות חלק מחובו של המוכר שולם לרשות (דברי הסבר לפרק י"ב, סימן ט' להצעת חוק המדיניות הכלכלית 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2010, ה"ח הממשלה 541 (תיקון עקיף של תיקון חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 70), התשכ"ג-1963); אהרן נמדר מס שבח מקרקעין חלק שני – חישוב המס ותשלומו 615-604 (מהדורה שביעית, 2012)). מנגנון מעין זה אינו קיים בחוק התכנון והבניה בכל הנוגע להיטל ההשבחה].