הנה כי כן, המילים נכתבו, הביקורת נמתחה, הפניות למחוקק חזרו ונשנו, אך המציאות לפיה בג"ץ מהווה כתובת יחידה להשיג על החלטת רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררות, פירוק ועיקול, בעינה עומדת. לא נותר לנו אלא לשוב על שאמרו קודמינו, ולקרוא למחוקק להשלים את מלאכתו, בבחינת מוטב מאוחר מאשר אף פעם. ונסיים בדבריו של הנשיא שמגר בעניין מנא, המבטאים דברים אלה נכוחה:
"ההערה הכללית עניינה הפניית מחלוקות מן הסוג שבפנינו לבית המשפט הגבוה לצדק. פניה כזאת נובעת מן ההוראות הקיימות בפקודה הנ"ל, אשר יוצרות אך דרך אחת להשגה על החלטות הרשם, היינו פניה לבית המשפט הגבוה לצדק. תוצאת הדבר היא כי בית המשפט הגבוה לצדק דן, לא אחת, בסכסוכים שאין מקומם כאן, ואשר גם לא ניתן לברר אותם כאן כנאות...
נושאים כאלה, אם התבררו בבוררות ואושרו על ידי הרשם, או במישרין על ידי הרשם, יכולים להיות נידונים בערכאת ערעור רגילה, יהיה זה בית משפט שלום או בית משפט מחוזי, ואין להעסיק בהם את בית המשפט הגבוה לצדק. הערנו על כך לא אחת, אך לצערנו הרשות המבצעת היוזמת חקיקה לא שתה ליבה להערותינו, והפניה לבית המשפט הגבוה לצדק נותרה עד היום דרך בלעדית להשגה על החלטות הרשם. בעניין אישור פסק בוררים רגיל פונים לבית המשפט המחוזי. בעניין פסק בוררים שניתן לגבי מחלוקת באגודה שיתופית פונים לבית המשפט העליון. ברור על פניו שיש כאן עיוות וחוסר איזון הטעונים תיקון. אנו שבים, על כן, ומפנים את תשומת הלב לצורך בתיקון החקיקה. אנו גם רואים להוסיף שכל עוד לא תוקנה החקיקה לא יהפוך עצמו בית המשפט הגבוה לצדק לערכאת ערעור רגילה, אלא ידון לפי אמות המידה המקובלות בבית המשפט הגבוה לצדק. אין צריך לומר כי אמות מידה אלה אינן הולמות תמיד את אופן הבירור הערעורי הנדרש במחלוקת מסוג זה".
(וראו סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 973 (2005) המצטרפת אף היא לקריאה זו).
הדברים אמנם נכתבו טרם בואו לעולם של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, אך יפים הם לגבי שלשת התחומים המוזכרים לעיל – פירוק, בוררות ועיקול זמני – אשר לגביהם טרם נשלמה המלאכה (כן ראו דבריה של השופטת פרוקצ'יה בעניין Systemate, שם).
עד עתה הילכנו בפרוזדור, ומכאן לגופה של עתירה.
עניין ניר בנים - דיון
51. הכרעתו של הרשם בעניין ניר בנים נשענת על שלשה אדנים מרכזיים:
האחד, מחיר המטרה ששולם לרפתנים היה זהה לתשלום אשר הועבר לרפתנים פרטיים שאינם חברים באגודה, הגם שהוא פוצל לשניים: קומיסיון + חיוב בגין השתתפות בהון מניות. מכך הסיק הרשם שהרפתנים לא נשאו בפועל בתשלום עבור ההשתתפות בהון המניות, שכן תשלום זה היה למעשה חלקו השני של הקומיסיון, אשר שולם בצורה של השתתפות בהון מניות. בנוסף, הרפתנים לא נשאו בתשלום המס עבור יחידות ההשתתפות, אלא בחלק מהתקופה הרלוונטית. הרשם קבע כי תשלום המס החלקי אינו הופך את הרפתנים לבעלים בנכס עבורו שולם המס, וכי לשם קיום הרעיון הקואופרטיבי היה ראוי שהרפתנים אכן ישאו בתשלום המס, כמי שנהנים משירותי האגודה הרשאית לגבות עבור השתתפות בהון כספים מחבריה באופן בלתי שוויוני, בהתאם למידת שימושם בנכסי האגודה. ובלשונו של הרשם: "זהו הרעיון של התשתית הקואופרטיבית שדואגת לרווחת כל החברים ולא הופכת השקעה בהון של קבוצת משתמשים לבעליו של אותו הון" (עמ' 25 לפסק הרשם).