על כך אשיב במילותיו של השופט ח' כהן בעניין ריבובסקי (בעמ' 341), כי "לא שוכנענו לא בדא ולא בהא" – לא שעקרונות הקואופרציה ייפגעו על ידי התוצאה אליה הגענו, ולא שהדבר מרוקן את האגודה השיתופית מתוכנה ומנכסיה. הטענה כי מדובר ב"הרמת מסך" יוצאת מנקודת הנחה לפיה יחידות ההשתתפות הן חלק מ"הון האגודה". בכך מניחה האגודה את המבוקש, שהרי זה בדיוק מוקד הסכסוך בין הצדדים. שנית, על פי מצב הדברים בפועל, כל ענף משק באגודה התנהל בנפרד וההכנסות וההוצאות של כל ענף נרשמו בנפרד, ואין לי אלא לצטט מפסק דינו של הרשם עצמו (עמ' 36): "מהעדויות עולה שהאגודה גבתה 'הון מניות' על פי עיקרון לפיו כל ענף מכסה את העלויות הכרוכות בשיווק תוצרתו, מתוך כוונה שלא יווצר חוסר בשל פעילות של ענף זה או אחר. מכאן, נובעת ההפרדה בין הענפים בכרטיסי החשבון". כך עולה גם מהבאורים למאזן, שם נכתב כי חיוב החברים נעשה על פי עלות השרות מחולק בהתאם לשימוש של כל חבר וחבר בענף וכי הוצאות כלליות ומינהל ואופן חלוקת היתרות בענפים נזקפו לחברים ולענפים השונים, כאשר הריבית לענפים נרשמה על פי הוצאות/הכנסות מימון בפועל של הענפים (נספח 16 לחוות דעת רו"ח מקלר מטעם האגודה).
87. הסכסוך במקרה דנן לא נסב על בעלות באמצעי ייצור כמו נחלות הכלולות במשבצת החקלאית או מכסות מים. ענייננו בנכס בדמות יחידות ההשתתפות בתנובה, נכס שנרכש אך ורק מכספי התמורה שקיבלו הרפתנים עבור תוצרתם, ללא השתתפות של כלל חברי האגודה. האגודה לא השקיעה בתנובה, להבדיל מהשקעה של האגודה באמצעי ייצור, שמקובל לראותו כנכלל בגדר ההון הקבוע של האגודה. וראו לעניין זה את דבריה של פרופ' אוטולנגי, המחלקת את הון האגודה, בין היתר, ל"הון קבוע" – המושקע במבנים, ציוד וכד', ול"הון תפעולי" – הנחוץ להפעלת עסקי האגודה, כגון תשלום לרכישת סחורה, שכר עבודה וכיו"ב (אוטולנגי, בעמ' 213). כן נזכיר בהקשר זה את דבריו של ויסמן, המגדיר את עקרון השוויון באגודה השיתופית ככזה ה"מוגבל לזכות השווה להקצאת גורמי הייצור" (ויסמן, בעמ' 127). ובקיצור, יש להבחין בין נכס המהווה מעצם טבעו חלק מ"הון האגודה", לבין נכס שנרכש על ידי חלק מחברי האגודה חלף התמורה המגיעה להם עבור תוצרתם. בכך נבדל מבנה ציבור שהוקם על ידי האגודה מתוך הון האגודה לבין נכס שנרכש אך ורק מכספי יצרני החלב.
88. לטעמי, הסימטריה שמבקשת האגודה לעשות בין צריכת מים לבין המקרה שבפנינו, פועלת לחובתה. כפי שכל חבר מחוייב בחשבונו באופן דיפרנציאלי בעלויות הצריכה (כגון צריכת מים, צריכת תערובת, הנהלת חשבונות), כך כל חבר מזוכה בחשבונו באופן דיפרנציאלי בתמורה עבור התוצרת המשווקת על ידו. התמורה, במקרה דנן, כוללת את יחידות ההשתתפות בתנובה שנרכשו על ידי הרפתנים במהלך 36 שנה בזיקה ישירה להיקף תוצרת החלב ששיווקו. זו הסיבה בגינה טרחה האגודה לחייב את כרטיסי הרפתנים לאורך השנים ב"מניות תנובה חלב", כל רפתן על פי היקף התוצרת ששיווק.