ומזוית אחרת: חבר אגודה המחוייב עבור תערובת שצרך, הופך לבעלים של התערובת, אך לא הופך לבעלים של מכון התערובת בהתאם לכמות שצרך. אני נכון לקבל טענת האגודה כי ברגיל, אמצעי ייצור כמו מחלבה, מרכז מזון או מכון תערובת מהווה רכוש של האגודה ולא של המשתמשים בו, כאשר החזר ההשקעה בהקמתו של אמצעי הייצור מהווה חלק מהתמחיר הנגבה מהחבר המשתמש. בדרך זו, חבר המבקש לעבור לענף הרפת ולהשתמש בשירותי המחלבה, ישא בהשקעה הכרוכה בהקמת המחלבה, בדרך של ניכוי רכיב של "החזר הון" מכל ליטר חלב שישווק באמצעות המחלבה מכאן ולהבא. וכפי שנאמר על ידי הרשם בפסק דינו, התשלומים של צרכני המחלבה לא הופכים את המחלבה לרכושם של החברים המשתמשים, והמחלבה היא רכושה של האגודה. בדומה, גביית תשלומים עבור צריכת מים לא הופכת את צרכני המים לבעלים של מערכת המים השייכת לאגודה, למרות שמחיר המים כולל את מחיר ההשקעה. דא עקא, שבמקרה דנן, מניות תנובה אינן אמצעי ייצור. מניות תנובה הן חלק מהתמורה שנצמחה בעקבות שיווק החלב על ידי יצרני החלב, ובכך נבדל ענייננו משאלת הבעלות באמצעי ייצור.
האגודה טענה כי גביית ההון מהרפתנים נעשתה כפועל יוצא מחיוב האגודה על ידי תנובה בגין הון מניות תנובה. זאת, בהתאם לעקרון שאין עליו מחלוקת, ולפיו כל ענף מכסה את העלויות הכרוכות בשיווק תוצרתו. על עקרון זה אין מחלוקת אך דומני כי בנקודה זו טמון הכשל הבסיסי בטענתה של האגודה. אכן, כל רפתן חייב לשאת בעלויות הקשורות בענף שלו, כגון עלויות הובלה, הנהלת חשבונות, מיכלית החלב ועוד. אפילו נראה את ההשתתפות בהון מניות תנובה כ"עלות" שהוטלה על הרפתן – ולא כך הדבר – הרי שעלות זו "שייכת" לרפתן, היא נזקפת לחובתו אך גם לזכותו. לכן, משנתברר כי ההשתתפות ב"עלות" של הון מניות תנובה הצמיחה ברבות השנים זכויות בדמות יחידות השתתפות, הרפתן זכאי להן כמי שחוייב במשך כל השנים בעלותן.
ברי כי רכישת מניות תנובה נעשתה בדרך של ניכוי מהתמורה המגיעה בגין תוצרת החלב וכל תוצרת חקלאית אחרת ששווקה באמצעות תנובה על ידי האגודה. כך, בת.א. (מחוזי ת"א) 2796/89 תנובה, מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ נ' שלמה זיו, רו"ח מפרק 'אטלנטיק' חברה לדייג ולספנות בע"מ, פ"מ תשנ"א(ב) 353 (1991) היה מדובר בחברה בשם אטלנטיק ששיווקה דגים לתנובה ואף היא חוייבה לרכוש מניות בתנובה באחוז מסויים מתוך פדיון השיווק. באותו מקרה, לא הייתה מחלוקת כי אטלנטיק זכאית למניות תנובה, והסכסוך שם נסב על השאלה אם הפדיון של המניות ייעשה בערכן הריאלי או הנומינלי (נציין כי אטלנטיק הייתה חברה בשעתו בתנובה אך חברותה הופסקה). איני סבור כי התוצאה לגבי הבעלות במניות תנובה צריכה להשתנות אך ורק מהטעם שבמקרה דנן, שיווק תוצרת החלב נעשה באמצעות האגודה.