92. מספר הערות לפני סיום:
א. הרשם ציין בפסק דינו כי הקמת קרן מילואים לפי סעיף 41 לפקודה היא הדרך להחריג רכוש מרכוש האגודה. וזו לשון סעיף 41 לפקודה:
כל אגודה רשאית ליצור קרן מלואים לחבריה מתוך תרומותיהם של החברים ובהתאם לתקנות האגודה הדנות בענין זה, ורשאית היא לתרום לאותה קרן המלואים מתוך רווחיה, לאחר שתפריש את הסכומים הקבועים לקרן השמורה: בתנאי שלא ישתמשו בכספי קרן המלואים בעסקיה של האגודה; ובתנאי ששום חלק מכספי קרן המלואים לא יחשב כנכס (אקטיב) של האגודה.
אלא שגם בקביעה זו יש משום הנחת המבוקש, באשר השאלה המקדמית היא אם מניות תנובה הן נכס של האגודה.
ב. קשה להלום כי בחירתו של רפתן לפעול במסגרת האגודה תביא אותו לידי חסרון כיס לעומת היצרן הפרטי. וכי לשם מה בחר לפעול במסגרת האגודה, אשר נועדה לפעול לטובתו ולקדם את מצבו הכלכלי? מסקנתו של הרשם לפיה יחידות ההשתתפות אינן שייכות לרפתנים, מביאה לתוצאה עליה עמדנו לעיל, לפיה מצבו של רפתן "פרטי" טוב ממצבו של רפתן חבר אגודה. זאת, באשר הרפתן ה"פרטי" יכול היה לנכות כהוצאה מוכרת את מלוא הקומיסיון ששולם לתנובה, בעוד שהרפתן חבר האגודה יכול היה לנכות כהוצאה אך חלק מהקומיסיון, ולא את החיוב בגין ההשתתפות ברכישת יחידות ההשתתפות. תוצאה זו קשה להלום.
[במאמר מוסגר: המערערים בעניין באר טוביה טענו כי עד לשנת 1977 חוייב החקלאי במס מחזור כך שלא הייתה התחשבות בהוצאות החקלאי ולא הייתה השלכה אם ההשקעה במניות הייתה בגדר השקעה הונית או הוצאה עסקית. גם בהנחה כי כך הדבר, אין בכך לייתר את הערתנו זו לגבי השנים החל משנת 1977].
ג. האגודה טענה כי חלק ניכר מהאגודות לא היו תומכות בהחלטת ועידת תנובה, אם המשמעות האופרטיבית היא שיחידות ההשתתפות שהוקצו על פי מפתח יחסי לא יהיו נכס של האגודה.
איני רואה ממש בטענה זו. ראשית, וכפי שעולה מעניין באר טוביה, היו אגודות שיתופיות שסברו מלכתחילה כי כל יחידות ההשתתפות שהוקצו על פי המפתח היחסי הם קניינם של חברי האגודה יצרני החלב (כפי שהיו גם אגודות שהחליטו ההיפך). שנית, הגם שאגודה שיתופית מהווה ישות משפטית בפני עצמה, היא אינה חותרת להשיא את רווחיה שלה, ומטרתה לשפר את מצבם של חבריה (סעיף 4 לפקודה; אוטולנגי, בעמ' 6). אין כל סתירה בין תמיכת האגודות השיתופיות בהחלטת ועידת תנובה לבין התוצאה אליה הגענו, תוצאה שעולה בקנה אחד עם שיפור מצבם של יצרני החלב חברי האגודה.