ה. ולבסוף, אם כי לא אחרון בחשיבותו ושמא אף הראשון בחשיבותו.
התוצאה של החלטת הרשם אינה צודקת. יחידות ההשתתפות בתנובה נרכשו והצטברו לאורך השנים, אך ורק בשל פרי עמלם ויגיע כפם של חברי האגודה ששווקו תוצרתם דרך תנובה. אין נפקה מינה אם מדובר בבעל מטע או מגדל ירקות ששיווקו את פרי מטעיהם ושדותיהם, או רפתנים ששיווקו את תוצרת החלב של פרותיהם. ככל שבחלב עסקינן, הרפתן הוא שהשכים עם בוקר לחליבה, הוא שחילק מספוא ותחמיץ לפרותיו, הוא שבוסס בבוץ וברפש של הרפת מדי יום, הוא שעמד למראשותיה של הפרה ורדית בשעותיה הקשות ולעיתים אף הזעיק וטרינר לטפל בה, והוא שהשקיע אונו וזיעת אפו בכל העבודות הקשות הקשורות ברפת ובחליבת הפרות. איני רואה טעם טוב בגינו נשלול מהרפתן חלק מהתמורה לפרי עמלו ויגיע כפיו – אותו חלק שנצבר לזכותו לאורך השנים בדמות יחידות השתתפות בתנובה – ונעבירה לחברים אחרים שלא שחו גוום בעבודות הרפת. תוצאה זו אינה צודקת בעיני, בוודאי לא לגבי חברי אגודה שבחרו לחיות במסגרת של מושב, להבדיל מחברי אגודה במסגרת של קיבוץ.
ניר בנים – תוצאה אופרטיבית
93. לאור האמור לעיל, דעתי היא כי יש לקבל את העתירה, לבטל את החלטת הרשם ולהשיב על כנו את פסק הבורר, אשר קבע כי יש לייחס לעותרים 16,295 מתוך 24,002 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על ידי תנובה על פי מרכיב השיווק של תוצרת החלב לאורך השנים.
9,068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על פי המפתח האחיד בהיותה חברה בתנובה, הינן נכס מנכסי האגודה, והאסיפה הכללית היא המוסמכת להכריע בשאלת חלוקתן לחברי האגודה.
עניין באר טוביה - דיון
93. נזכיר כי המערערים הם חברי אגודה שאינם נמנים על ציבור הרפתנים, וטענתם היא כי החלטת האסיפה הכללית לחלק את מניות תנובה באופן דיפרנציאלי פוגעת בזכויותיהם של חברי האגודה שלא עסקו בענף החלב.
כאמור, קיים דמיון של ממש בתשתית העובדתית של כל אחד משלשת המקרים שלפנינו. כך, דרך מימון ההשתתפות בהון מניות תנובה על ידי ניכוי מהתמורה וחיוב הרפתנים היא זהה, וכך גם אופן רישום המניות במאזני האגודה. משכך, איני רואה צורך לשוב ולהידרש לסוגיות עליהן עמדנו בעניין ניר בנים, ואתמקד בטענות המייחדות ערעור זה.
94. ראשית, לא ראיתי לקבל את טענת המערערים בנוגע להסתמכותו של בית משפט קמא על תדפיסי החשבון כראיה לאופן מימון ההשקעות במניות תנובה. אמנם, בהיעדר תיעוד מתאים בידי האגודה, בית משפט קמא התייחס בפסק דינו למסמכים ספורים, מבלי שהיו לפניו מסמכים המשקפים את ההתחשבנות כפי שבוצעה לאורך כל השנים. ברם, בית המשפט ציין מפורשות כי מסקנתו לפיה תוכנם של מסמכים אלו מעיד על הכלל מבוססת גם על המהימנות אותה ייחס לעדותו של רואה החשבון הורוביץ. בנוסף, בית המשפט הדגיש את משמעותן של הערות הביקורת במאזנים לשנים 1987, 1988 ו-1991, לפיהן חסר רישום אודות השתתפותם האישית של חברי האגודה, וכן את הביאורים במאזנים לשנים 1988 ו-1991, בהם נאמר לגבי הקרן למימון הון מניות תנובה כי "אין סימוכין בתקנות האגודה (או החלטות האסיפה הכללית) לקביעת סכום השתתפות של כל חבר בהון האגודה", וכי "לא ניתן לקבוע את חלקו של כל חבר בהון, מאחר שאין פרטים מלאים על כך בספרי האגודה". בית המשפט הסיק כי קיימת זיקה בין מניות תנובה לבין התרומה של כל משק חקלאי במהלך השנים לקרן ההון המיועדת להשקעה במניות אלה. במסקנה זו, כאמור, לא ראיתי להתערב. כמו כן, איני מקבל טענת המערערים כי בהעדר הוכחה בדבר החלטה של האסיפה הכללית על הקמת קרן הון מיועדת יש לקבוע כי מדובר בגביה להון האגודה. באותה מטבע יש להשיב, ברוח הביאור במאזנים לעיל, שאין בנמצא סימוכין בתקנות האגודה או החלטה של האסיפה הכללית לקביעת סכום ההשתתפות של כל חבר בהון האגודה. אי לכך, משהגענו למסקנה כי הרפתנים הם שנשאו באופן דיפרנציאלי בהשתתפות בהון מניות תנובה, כל אחד בהתאם לכמות התוצרת ששיווק, ברירת המחדל אינה הופכת הון זה להון האגודה אשר צריך להתחלק בשווה בין כלל החברים. מסקנה זו מתיישבת היטב עם הביאור מטעם המבקר, אשר משמעותה היא כי נדרשת החלטה קונקרטית הקובעת כי מדובר בגביה להון האגודה.
לטענת המערערים כי עקרון הקואופרציה מתבטא בבעלות שווה של כל חברי האגודה על נכסי האגודה, אעיר, בדומה להערתי בעניין ניר בנים, כי בכך מניחים המערערים את המבוקש לגבי השאלה שבמחלוקת: האם מדובר בהון האגודה או שמא בהון החברים יצרני החלב אשר נשאו בתשלומים בגינו.